abra kadabra

שחזרתי תקווה שוב ושוב בראשי
נאחזת באשליה שוב ושוב במוחי.
דגל לבן הונף כאות כניעה
ההבנה ברורה, אינני יעילה.
זו לא מילה רעה, זוהי פשוט מציאות נכונה
אני מכירה אותה, מהצד השני.

אין בי צורך במי שאלי משתוקק, את מה שהוא יכול לתת לי, אני יכולה להשיג גם בעצמי. זהו רק שעשוע זמני, רגעי. חולף ולא משמעותי.

בדמיונות הנאחזים שלי, אני רק מניחה ראש בלוי על כתף חמה.
מביאה עיניים חזקות אל זוג יציב יותר.
אני נעטפת ובסך הכל מקבלת אהבה. חיבוק ולטיפה.
החשיבה עצמית, רק אני. כי לך מה יש לי לתת?
זרע הוא לא סיפוק נשמתי. ובזו יכולה להסתיים מלאכתי.

תפקידי הוא לתת לך גאווה. כחית בר זרה.
ראשי כבר לא מתנגח בדלת ואת צוף יחומי ניערתי מהמשקוף. דגל לבן הונף.
אולי רחמים ואולי קרבה לאהבה הם מה שיזכו אותי בליטוף ונשיקה.

לספק את נשמתך דרכי חסומה.
אני כמו מי שאותי משעמם לך. ואני כמו מי שמתעקש שוב ושוב לי, ובזכותך נשארת לי אל המסכן חמלה.
אני מבינה את רצונך
ואתה אדוני, או כך ארצה להגיד. זהו שקר גס ואני לא עומדת מאחורי כתבי.

למזלי דמיוני פורה והתחושה אמיתית כאילו קרתה לפני שנייה, בזמן המחשבה.
אתה אותי אוהב ואני עטופה.
סוף סוף לגופי יש באמת מטרה.
חמים וגם נעים, אך מה יקרה לי ברגע הבא?
הקרקע נשמטה שוב והנה הסיבוב מתחיל מחדש. אני מסיימת אותו תמיד יותר חזקה, אך למי יש כח לעוד שרירים?

דמות גדולה דמיונית וזמנית
את שאיפתי
ולי אין זכות ללקק את ידך
כי אני נזקקת, ואת לא צריכה

לפעמים זה מרגיש לי שקר. האחזות רק לשם הפנטזיה והאחיזה. מפחדת לשחרר כי אם אפילו אותך לא יהיה, אהיה במבוי סתום.
ומה כבר אני, בסך הכל אישה.
ומה כבר צריכה אישה?
דמות השראה.
ומה הדמות צריכה?
לא את סיפוקי
סוף סוף אני בצד הנחות, הלא יעיל.
הבאתי זאת על עצמי
כי כנראה שזה, בסך הכל היה רצוני.

אופסי, הירח שוב מלא.

השמיים כחולים והנה היא שם מעל המים. פושטת שמלה מיוחדת. עירומה הולכת מעל האבנים. הירח מלא, עוד רגע האו, השאגה. זו לא שאגה, זו יותר קריאה, לזן המשלים. או אולי הזין המתאים. 

כמה קעקועים, ורגליים יחפות. שיער הרבה ומחשבות עוד יותר. עיניים מזוגגות, מדברת אל חיות. כיף כאן, הרי משחקים ללא סוף. פשוט, יותר מידי חוקים ואני לא יודעת של מי הם הנכונים. 

אוהבת את ה״רמאים״, אלו שהשוטרים לא אוהבים. הם למדו, ואחריהם מנסה גם אני, ויודעים, כל מה שכתוב מאחורי הקופסא הוא שטות מוחלט. המשחק האמיתי בכלל לא מצויין, זו רק שטיפת מח. אני מבינה זאת כל ירח מלא, בלית ברירה. כי הזאבה היא מחוץ לחוקים ונחשבת לקלפים המסוכנים. ואני האמנתי, כי ככה רשום ולמה שישקרו. כותבי קופסא, אתם לא מעניינים. הלבנה מלאה והיא מספרת לי איך משחקים. 

וכשאני קמה מדמותי, ולובשת מהר את שמלתי, אני מנסה להזכר בכתב האל, אבל שוב ושוב אותי החוקים אוכפים. מפעם לפעם הם יותר משעממים, ואני צריכה להצליח למצוא עיסוקים נבונים. 

כמה זמן חיה זאבה? כמו בת אדם? או כמו חיה פשוטה?

אש, שריפה, בלי תחתונים אך במדורה.

ריח עשן הוא המספק ביותר, כמעט כמו צמחים. 

אבן מפה ואבן משם, היא מנצנצת היא מחזקת וההיא שומרת. היכן שאר הנשים שלי? יש כלכך הרבה מקום במעגל. 

שלושתינו לשות גוף של אחד, ללא קנאה, כי בין אחיות יש רק אהבה. 

זה כמעט ונכון, השיניים שלי יצאו שוב ושוב, והן הבינו זאת, כיאה לשותפות. אני החזקה, אתן בתחתית. אני המיועדת, אתן החטיף. אני המיוחדת, אתן הטפלות. להבי שיני וגערות גרוני יצאו שוב ושוב. ציפורני נשלפו ושרירי התקשו. חושי התחדדו ואישוני עיני גדלו. להבה ולא פרחים, כעס ולא אחדות. 

הנמר הוא שלי, כך היא זכותי. האש בזכותי, כי אני היא אני. המנגינה מנגנת וזו לא אני. איזה כאב, איך זה יכול להיות? 

השנייה והשלישית, הראשונה והשנייה, יותר כיף להנות ולא לכעוס. 

אשאש מדורה, אין תחתונים ויש יותר מבחורה. 

החזה שלה כזה יפה, לבן ונפלא. השיער שלה כלכך נעים, והמנגינה שלה הרבה יותר נעימה. אני כזו לוחמת תקיפה, והיא כזו חביבה. 

מי לימד אותנו להלחם אחת בשנייה? איזו טעות דפוקה. צריך לרסט את כל המחשבות כי תינוקות שנולדים כרגע לא לומדים לחיות, הם לומדים שקרי אשליות, ולכי תתקני את זה אחר כך, איזו עבודה מיותרת וקשה. 

אש אש מדורה, אני כתומה ואת צהובה. אחותי היפה, יש גבר אחד, ואין להתחרות, זה נגד הנורמות. כששלושתינו ביחד, אנחנו מכל אחד יותר טובות. 

בחיוך שמשוח על הפרצוף, גומות בצידי העינים וידיים פרוסות, ״הצלחת״ הייתה המילה שיצאה ממך.

הצלחת. את מצליחה. כזו אמיצה, חריגה, כוכב ולא מרובע. 

את מוזרה ולא מתאימה. את תמימה ולא מבינה. את שואפת ולא מצליחה. את חושבת ולא מביעה. 

את מנסה דברים מוזרים, את נמשכת לחריגים. מה יהיה איתך, אני לא יודע. אקווה לטוב. 

אין לך משמעת עבודה, את שונאת לרצות. את לא אוהבת להקשיב ומתרצת בכך שפשוט לא מצליחה, המח שלך לא יודע להכיל את מה שלא מסופר בחרוזים וגילגולים. שפה לינארית מוציאה אותך מריכוז. את נסיכה מפונקת, שאלוהים יודע מאיפה החוצפה להיות כזו, בתנאים שלך. את לוחמת ישנה עם כפות רגליים בלויות ואהבה לצלקות. 

את סקסית ברמות קשות, כשאת מטופחת. ורוצה. את זזה כמו זונה ומחייכת כמו ילדה קשה. העיניים שלך מחייכות או שהן משועממות, או שאולי יורדות לעצבות. 

את שונאת לרדת, כי זה בדרך כלל מגיע עם בקשה, ואת שונאת לרצות. את נסיכה שכולם צריכים לפנק, לרדת ולענג אותה כי ככה זה. ואת בכלל לא שמה פנינים. יש לך שלל טבעות על האצבעות וצמידים מרשרשים ומנצנצים. העגילים שלך לא תואמים. הישבן שלך מציץ מהמכנס הקצרצר והבלוי, זו פיגמה שאת מסתובבת איתה ברחוב? יש לך גם צלוליט, אבל נראה שלאיש חוץ ממך לא אכפת. 

את אוהבת לגנוח ולא משקרת אם לא נהנת. את מדברת בקול ילדותי וזה מגוחך. את אישה טיפה שחושבת שהיא עוד ילדה. איך ילדה, תסתכלי על התנועה שלך. לפעמים את שובבה, וזזה כמו ילדה שהיא בן. 

כולם צריכים לרצות אותך ולעשות כרצונך. את לא יודעת לשמוע לא. בא לך לחלק סטירות ולמשוך בשיערות, וזו גם הדרך היחידה שלך למצוץ כמו בהמה. 

את הכי טובה שיש. תמשיכי ככה. אני מגבה אותך.

היום הוא היום הגדול, התכווננתי לכך.
ציפיתי לכך, אפילו אמרתי זאת שוב ושוב לאחרים, ״ביום הזה, יהיה היום הגדול״

את שיערי סירקתי שוב ושוב, כי הקשרים עקשניים כמוני וחוזרים במהרה.
פיצלתי לשני חלקים, ואז לשלושה, ובמהרה נוצרו שתי צמות שחורות שיורדות מהכתפיים אל הפטמות.
הדבקתי ריסים, בישמתי בבושם הטוב, סומק וגם שיזוף, אודם ועיפרון לשפתיים, שהצורה תהיה גדולה ובולטת. מחליפה שירים באמצע, כי כלום לא מספיק טוב ליום הגדול.
מהיום אני מתנערת מאחריות, מהיום אני שייכת לאל, עד שאחזור בחזרה, אבל על זה אני לא חושבת.
חצאית, חולצה הדוקה. נשימה.
היום אני משתנה, יש כלכך הרבה ציפיה.

נקישות העקבים במדרגות מלחיצית מחד ומרגיעות מאידך. טיקטוק העץ כלכך נעים. התחושה הרישמית כלכך מביכה.
אני מכירה את הדרך, עשיתי אותה כמה פעמים. פיתול ימינה, שמאלה, יש קיצור דרך מהחומה שגם מלכלך. עשיתי את הדרך הארוכה.
החזה דופק, הידיים רועדות, אולי זו לא הבחירה הנכונה?
העידוד היחידי שלי, הוא שגם כשבחרתי נכונה, ידי רעדו ובטני התהפכה, כך שאני כבר לא סומכת על מנגנון ההגנה. כמו צפצפה של מכונית שקרובה לאחרת, שנדפק ותמיד מצפצף בזמן רוורס, גם בשממה. מלחיץ, אך לא באמת עוזר. רציתי לרשום שעדיף שכבר לא יהיה קיים, אך זה לא נכון.

הגעתי. כדי לשרוד את הכניסה עלי להתנתק לחלוטין מעצמי, אחרת לא אצליח לפתוח את הדלת. בבקשה, צאי מהדמות המוכרת לך שאת כלכך מפחדת לאבד. מקסימום משהו יקרה לה, ואז מה, זו לא תהיה את יותר? מי תחליף אותה? היא תרגיש שונה ממך? תהיה אישה זרה עם מחשבה ישנה?
הרי לא.
מה שיקרה יקרה, מה שיוחלף יוחלף ומה שישתנה ישתנה. מה שהיה, לא יזכר. לא לך לפחות, אולי למכרים הישנים.
אולי גם תרדי קצת במשקל, תרגישי קלילה, כמו נערה.

ומה יקרה אם זהותי תישכח? אז מה אם זו מחשבה שמגיעה מפחד? עלי לזרוק אותה לפח, רק כי לא נעים לי לחטט?
יש שם קליפות בננות, אריזות של חטיפים ושאריות ירקות, בין החששות.
בסדר, דמות ישנה, את מושכת לי בחצאית, והאמת שזכותך המלאה.
התיישבתי, הידיים רועדות ואני לא יודעת איך הצלחתי בכלל לנהל מחשבות.
אני חושבת, מקווה ורוצה שתישארי. אם תתחלפי, דמות ישנה, אקבל את מי שתהיי. הרי, תמיד תישארי אני.
אם נהיה מופרדות, מחולקות, חצויות, זרות, לא מכירות, אני מאוד מקווה שנתחבר שוב במהרה.
אולי אגלה שהיית מושלמת, אך רק אם אנסה אדע.

אסור לפספס, הרי זמן לא חוזר. ואם יש הזדמנות, אני רוצה לנצל. זו התקווה. 

את גופי אתן לאל, את נשמתי לפולחן. אם רק אעז. לא בטוחה. אולי אני סתם מקשקשת. פנטגרם חרוט על גבי, מוט עם להבה בידי. הצמות משוחררות, העקבים הפכו לרגליים יחפות, החצאית כמובן ירדה, הנני בלבד ערומה. התפילות הן דרישות למה שמגיע לי, התכשיטים מגנים עלי והאיפור הוא ציור. מדבקות על המצח ועיגול מסביבי. במעגל אני יושבת, מייחלת למותי. ותחייתי. אנא, אלי, שחרר אותי מעצמי. אני היא אתה. סמן את גופי, כי שלי, הוא שלך. 

לפני שמאוננת, אני כותבת
למה שלא אייעל אנרגיה כזו חזקה?
למה לבזבז אותה רק לשכיבה על המיטה,
אם אפשר גם לתת שנייה למחשבה להגיד את שלה.

כמו משחק מקדים, מקדימה את המכה.
עוצמת עיניים וחושבת מה הייתי רוצה להיות עכשיו
אני אוהבת משחקים. שעשועים. שמבינים אותי ללא מילים.
על היררכיה דיברתי ולא פעם, ממנה אני הכי מתגרה.
כמה רציתי ששוטר יתפוס אותי וישאל לאן פני מועדות, ואגיד לו ״הו סליחה, *אדוני השוטר*. הלכתי רק להביא ביצים״
אני אוהבת מנהלים, אוהבת מורים, אוהבת גברים עם ילדים.
אוהבת ידיים מחוספסות, אוהבת צלקות.
אוהבת גברים אדישים, אוהבת גברים שיודעים.
אוהבת גברים שמדברים שפות חדשות. אוהבת גברים שנהנים להסתכל עלי מתרגשת ממשחקים.
אוהבת גברים עם שיער. אני אוהבת גברים עם גינס צמוד וזיפים.
אוהבת כשגברים מדברים. אוהבת את קולם הנעים.
אוהבת שגברים עוזרים, אוהבת את חוסר האונים.
אוהבת כשגברים מחליטים, אוהבת להשאר ללא מילים.
אוהבת שגברים תופסים חזק, חונקים, יורקים ואז עוזבים.

אני לא בהכרח מחפשת אהבה אמיתית, כי היא משולה בעיני להפסקה מהחופשה הפרפרית. אהבה אמיתית היא מגבילה, לא רוצים לעשות שום דבר מלבד להיות אחד עם השנייה.
אני מחפשת משחקים והרפתקאות. ניסיונות ולמידות. כמובן שעם רגשות.

אני אוהבת גברים עם כתפיים חזקות וידיים מלטפות.
אני אוהבת גברים עם עיניים טובות ומחשבות חכמות.
אני אוהבת גברים שיודעים לעבוד עם פטיש ומסמר, שיודעים למוסס חומות.
אני אוהבת גברים קלילים, שמראים לי שהחיים הם בעצם מגניבים.
אני אוהבת גברים רישמיים, שנותנים לי את הביטחון לצאת מהקווים.                                                    אני אוהבת גברים וגברים אוהבים אותי.

רק זין אני לא כלכך אוהבת, זה איבר די מכוער.   אני מפלה אותו, אני מודה. הוא כזה חלש, שנגמר בעמידה. אדוני השוטר הנכבד, איך כך תרשום לי דוח? הזין שלך עומד ואני יודעת שעכשיו ידי היא העליונה. 

וכשאני רטובה זה מאזן. כי אז אני זונה. וזונות הן טיפשות ללא מחשבה. 

וזה המשחק הגדול. האם אהיה רטובה לפני שהשרביט שלך יעלה? וכמה? תוכל? למשוך? את? זה? כי אתה פה בוהה, ואני הולכת לאונן. 

סוסת אורווה
עם שיער פרוע ומלא קשרים
היא חומה, הרעמה שחורה ובזנב יש אדום.
היא הולכת באצילות. אוהבת תרגילים יפים, אך שונאת לרוץ.
ניסו לקחת אותה לתחרות ריצה, הרי אומרים שהערבים בזה הכי טובים. בהתחלה היא ניסתה וסבלה, עד שנזכרה שיש לה דעה. סוסת אורווה חסרת תקנה. היא עצרה באמצע, השתינה ואז פשוט התיישבה.

היא סוסת תהלוכות. בנוסף, היא ממש אוהבת לקפוץ מעל הגדרות.
היא לא הכי יפה, אך הגזרה שלה טובה.
מהסוסים האחרים היא התרחקה והייתה די בודדה, אבל עכשיו היא משתלבת די טוב בחברה.

לפי מה שאנחנו יודעים מוצאה הוא ערבי, אך לפי אופייה, אנחנו מנחשים שיש בה גנים אמריקאיים. ממרכזה או דרומה. משהו בסבא וסבתא שלה הרחוקים, הכלעה לא גזעית אך מגניבה.

הסוסה הזו, לא להיט. כל מה שהיא רוצה לעשות זה להתהלך בגאווה. היא לא כזו נאמנה, אפילו שאת המאמן הראשון שלה היא עד היום לא שכחה.
היא מסתכלת עלינו כאילו אנחנו עובדים אצלה, ואיך זה יכול להיות, היא בסך הכל סוסת אורווה.

היא מסתכלת על הגדר בלהט ונראה שכמו עם תחרות הריצה, היא שכחה שיש לה דעה משלה. שזה טוב, זה אומר שעשינו את תפקידנו נאמנה. אך כשקמנו בבוקר והיא לא הייתה, לא הופתענו. היא בטח הלכה לחפש את סבא וסבתא הרחוקים.                                   ובתוכנו, היינו שמחים, אפילו שלמישהו כבר הבטחנו ממנה צאצאים. פחדנו שהיא תעשה את זה רק בגיל שלושים. 

"היא איננה יותר" 
זו התשובה שחזרה שוב ושוב, לכל מי שפקד את שער הכניסה. 

הסיפור על העלמה הנבונה, עם הקריירה המזהירה, שהפכה לשפחה של בעל אחוזה, נשמע למרחקים.
כה מבוקשת היא הייתה, חיכו בתור שיפתח המסחר. מידי שבוע הייתה מקבלת פרחים, מטעמים יקרים ויינות משובחים. כשקיבלה זוג עגילים חייכה בסיפוק. 

איך היא הגיעה לאחוזה? זו שמועה שעדיין לא אומתה. 
חלק אומרים שיגעון. חלק אומרים שראו אותה נלקחת באזיקים, נלחמה על עצמאותה האחרונה. 
חלק אמרו שהגיעה חיה אכזרית מהמיתולוגיה הייוונית, והיא הופכת אליה כל לילה, ובגלל זה עד עכשיו הייתה בודדה. 
כלכך הרבה שמועות ודיבורים, שאנשים באמת חשבו שבשעת לילה, ישבני המוצק הופך לזנב ארוך וכחול. שיני הישרות הופכות לנימי חיות, ושערי השופע הופך לרעמה פרועה. 

את האמת רק אני יודעת. האנשים לא יבינו פשטות.

הגעתי לאחוזה. נורות צהובות שנופלות מהתקרות השחורות. ממש כמו שאתם מתארים. אין חידוש.
הנני שפחה, איזו חוויה. 
בשמלת מלמלה צהובה, אין אדם שיאהב יותר ממני את זאבי. 

לא אוותר עליו גם לא בשום הון שבעולם. 
מידי חודש אני חוזרת לביקור ביתי, ושם מנסים שוב ושוב לשנות את דעתי. 
תכשיטים יקרים, כרטיסי נסיעות ושמלות ממלאות את החלל, אך לי זה לא משנה, כי אין זה מזאבי. 
אמא שואלת, מבקשת, מתחננת. תחזרי, בבקשה, אינך זוכרת את הקריירה הנפלאה? היית כזו מצליחה. כזו עצמאית. כזו קשוחה. תראי אותך עכשיו, כזו רכיכה. בא לי להחטיף לך סטירה. 
אוי אמא, בי שום אדם לא נוגע, חוץ מזאבי. 

הזאב הזה, שואלים אותי בחלחלה. מה הוא עושה לך? למה את לא משתחררת מכבליו. בואי, תחיי איתנו ונהיה מאושרים. תסעי לאירופה, זוכרת שרצית? תתחילי מחדש. שום אדם לא יידע. 

הו אבא. זאבי הוא כל עולמי. לא נתחתן, אל חשש. יש לו כבר כמה וכמה נשים. 
לזאבי אני מנקה את הנעליים ומחליפה מצעים. את זאבי אני פוקדת כשהוא מסכים. 
אבא, אני רכושו של זאבי ואומנם מהזרע שלך יצאתי לעולם, אך זרע זאבי ממלא את כל עולמי. 

ארוחת הבוקר הכי נפלאה, היא נוזלים טריים שיוצאים מזאבי. 
אתה מבין אבא, ילדתך היא שפחה. 
הוא שומר עלי אבא, בלי לעשות כמעט כלום. 
אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מתעצמת. אני מרגישה חזקה אפילו ממך, אבא, ובטוח שמכל אנשי הכפר שמנסים לקחת אותי לאישה. 

הוא לא נותן לי דבר מלבדי. שום יחס מיוחד, אבא. כנראה שהיית די כועס לראות. 
אני עפר לרגליו והוא מגדל לצלליתי. 
היה לי משעמם בחיי, אבא. קריירה מצליחה, נו באמת, תוך שנתיים נהייתי כבויה. 

ביקורי הסתיים, אני חוזרת לאחוזה לפני החשיכה. להתראות משפחה נפלאה, בפעם הבאה אולי תבואו אתם. נדמה לי שאני כבר מוכנה. 

אין עקבים, אין תחפושות, אין יותר שטויות נוצצות.

עבד לרגלי מונח. מה אעשה בו? מה ארצה לשמוע, תודה גברתי המלכה, או איזו צרחה?

כמה את מושלמת או כמה חזקה. 

החזה שלך כלכך מושלם וגם הבטן נפלאה, בעיקר בעמידה. את הישבן שלך אין לי זכות לראות. אני סתם עוד זבוב חסר חשיבות. ייצור נחות חסר משמעות. 

תלקק את רגליי. אצבע אצבע לתוך הפה. אוי מתי זה חזר, חשבתי שכל העניין הזה הוא בכלל פאסה. תקוד לי קידה, חור ישבנך מעניין לי את התחת. אל תסובב אותו בפני, כי זה דוחה. אתה בסך הכל כמו כל גבר, רק בלי מסיכה. אפס חלש, שאוהב אישה חזקה. בשיער שלך אמשוך וגם חזק, כי אני יכולה. בקולר אתפוס ועם חגורה בפה ניקח אותך לטיול. ואתה תקוד קידה, כי זה מי שאתה. כואסמק. מתי זה חזר? ואני בכלל לא חשבתי שאני בעניין. 

זה הכל בגללך. דמות גדולה יפה ונוראה.

אוי אלוהים, אתה כלכך רחוק ואני משתוקקת. ואת זעמי רוצה לפרוק על יצור חלש. זכותי. מזלי, שאני יפה ונחמדה ואותי חוץ ממך, כולם רוצים. 

אחרי ההתודאות המרגשת של הכומר, יצאתי לרחוב נרגשת. 
מחבקת, מנשקת וצוהלת "כולנו סוטים!" 
כולנו אחים ליצרים 

הרימו אלי גבות, התרחקו ושמו כפפות. כאל מצורעת המילים האלו שייכות. 

הכומר הכחיש.
היא משוגעת, הוא אמר. איבר מיני לא יצא מפתח מכנסי ואותך לא ראיתי מעולם.
ביטל זאת בשיגעון השנים האלו, ילדת פרחים. סמים. היא הוזה, הבחורה. הייתי שולחת אותך ישר למכלאה, אך למזלך אביך איש נודע. את פניך אל תראי יותר בכנסיה, את טמאה. אסורה. 

חותמת אדומה. 

מה עשיתי, בסך הכל חוויתי תשוקה. 

הריח ברחובות שונה, יש מהפכה.
החנויות נסגרו, התחבורה מצטמצמת. בשעות הערב יש שוטרים במדים וכלבים ברחובות, מונעים תזוזה וכל הנפשות בדעיכה. 

אני לא מעיזה. עד כה הייתי חזקה. ולא אתן למשטר אותי לנוון. 
גופי כמעט ולא בתזוזה, בטוח לא כמו שהיה רגיל. נשארה אש עיקרית והיא התשוקה. 
סכנת החיים מגרה, המרדנות מגרה, אין לדעת מה יהיה והכל בהשהייה. החיים על הולד והכל השתנה. סוף סוף הקצב בפנים ובחוץ תואם מזה חודשים.

אני בורחת, יוצאת מהבית בחזה זקוף ובטן אסופה. זה מרגש אותי ומחרמן. 
מפריחה נשיקה אל הכלב של האיש במדים ובורחת מהר, לפני הנביחה. 
מגיעה אליו עם חזה דופק, אנדרנלין גבוה ופטמות זקורות. 

המראה שלו מלבב, הוא בכלל לא משנה. הוא מורד איתי וזה התבלין העיקרי. 
קצה נוסף, קצה חדש, בבקשה. תוביל אותי לסף הנכסף. 
השיער נמשך, יש לי קיא בפה ועל החזה, יש לי זרע על הפנים והנה גם שתן. השיער שלי דביק ואני רוצה עוד. כפות הידיים שלי רק התחילו לעכל. 
אל הרצפה, שפחה. תדהרי על נעלי לפני שתגמר המהפכה. תהיי זונה לפני שתגיע משטרה, כי זה אסור. את מרגישה מספיק? 
אנאלי. זה כואב. זה ממש כואב. יציאה, חדירה שנייה. הלשון שלי בחוץ, אני כלבה. סטירות מימין סטירות משמאל, אני רגועה. 
הפטמות כבר לא מגיבות, הפה מחייך, העיניים רעבות.
תסתובבי, 
הישבן מקבל הצלפות. גם זה כואב, אך מעורר. סקס חזק ואלים.
אני לא יודעת מה ממני רוצים, אני אינני אחרת מאשר חיית בר עירונית. אין גבולות ואין חוקים. התקופה מחרמנת, את זוכרת?
ככה זה כשאותנו מסביב ללא הפסקה תוקפים וגופי בטוח שעוד רגע מתים, כל מה שרוצים זה להזדיין וללכת נגד החוקים.