לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

abra kadabra

זה שלי.
לא להתערב.

זו לא בהכרח אני, לא להתלהב
לפני 3 ימים. רביעי, 18 בספטמבר 2019, בשעה 18:04

היה לי חלום על איש שמת
סליחה, קראתם את זה מהר מידי.
על איש אמת התכוונתי

האיש המת סיפר את האמת
שכולם די טיפשים
כולל אני כמובן

לא כולם
אבל הרוב

הייתי שואלת אותו שאלות על החיים
״החיים?״ היה שואל אותי, ״אבל אני בין המתים״
נגעתי בו כדי לבדוק אם הוא מוצק
והסתכלתי עליו בפרצוף מוזר
אבל לא היה לי נעים להגיד, איש אמת אתה נראה די חי
כי הוא הרגיש לי חכם ממני. ואיתם אני לא מתווכחת.
גם עם טיפשים ממני לא מתכווחת, אולי כי הצדק לא חשוב לי מספיק ואולי כי הזמן שלי חשוב לי מידי.
מה הטעם להתווכח עם טיפש, או אפילו עם רוב החכמים. אנשים מחפשים להקריא מידע מהמוח ולא לשנות לעצמם מחשבות. זה נעול במילא ויותר קל להשאר על אוטומט.
אולי אני לא משכנעת מספיק לטעמי גם, כולי ילדותית, נאיבית ופחדנית. בטוח לא משדרת רצינות. אולי רק בסביבה הטבעית שלי, שהיא בין אנשים הזויים עם ניחוח של טיפולים, פתאום אני הופכת לרצינית.

אז האיש אמת החליט שהוא מת.
וזרמתי איתו כי נו שיהיה.
שאלתי אותו איך המוות
והוא אמר לא מורגש
״איך אתה יודע שאתה מת, איש אמת? אם תיכנס לתוך הים הסוער לא תטבע לעולם? נשמע שווה״

ואז הוא סיפר לי שמעולם הוא לא הרגיש חי. אז הוא הגיע למסקנה שהוא מת.
ולדעתו כמעט אף אחד לא הרגיש
אולי לפרק זמן קצר שתלוי בדבר
וזו לא חיות, זו התרוממות רגעית שבכלל לא נחשבת בעיניו, כי אילולא הדבר שנתן את ההתרוממות לא היה בכלל חיות. ואם זה תלוי ב, אז זו לא חיות.

ככה הוא מדבר, אני נשבעת. עם אילולא (הוא גם מדגיש את זה. כמו איזה רבי. אילוליי, מסולסל. בפעם הראשונה הרמתי גבה גם נבהלתי מהטון, פתאום הוא צועק. אחר כך הרמתי שפה לחיוך)

״אילולא האילולייי שלך, לא הייתי מחייכת עכשיו. גם החיוך שלי לא אמיתי בגלל שזה תלוי באילולייי המסתלסל שלך?״

הוא חייך
ואמר לי ילדה טובה
ואני נשארתי תוהה

ואז נכנסנו למים ועשינו תחרות מי מחזיק הכי הרבה זמן בלי לנשום
והוא נחנק לגמרי
ואני צחקתי צחוק שהוא לא אמיתי הוא רק כי הוא נחנק והוא בכלל מת הרי אז מה הקטע

והוא בלבל לי את הראש כי לא הגעתי לגרעין
ועכשיו הכל נראה לי לא אמיתי ותלוי 

ופעם הבאה שאראה אותו אגיד לו פאק יו איש מת הרסת לי מלא דברים
ותודה רבה
פתחת לי עוד קצת את המחשבה 

 

לפני 6 ימים. ראשון, 15 בספטמבר 2019, בשעה 18:02

אני בשכונה הזו מאז שזוכרת את עצמי

מחפשת אוכל בפחים ומים בברזים

ויותר מהכל, חתול עם ביצים. 

אני לא יודעת מה הקטע של העירייה. מגיעה משאית  ומסתכלת באחוריים. לוקחת את הטובים, מחזירה אותם חלשים. כמו חתולות רק טיפשים. 

ובתקופות ייחום אני נכנסת לטירוף

אין עם מי לפרוק, משספת ציפורניים על העץ ומתחילה ליילל. לנזוף. כי זה מאוד מעצבן. זה סך הכל טבעי, זו לא אשמתי.  

התחלתי לפנטז על הכלבים הגדולים, מיאו, רק מלרשום את זה אני שוב מייללת. אבל מסתבר שגם להם כבר אין ביצים. 

ובני האדם יותר מידי גבוהים. 

היום יום ייחום וכולם רואים שאני כועסת, רוצה להגיע אל דלת הווטרינר ולהשתין לו על הפרצוף, לשלוף ציפורניים ולשסע לו את האשכים. ככה מגיע לו. המחשבה הזו נותנת לי רגע של תשוקה. לפחות להוציא קצת תאווה, גם אם רק בצורה גסה. 

 

הו, הנה האישה שמחלקת אוכל. 

אם אמלא את הבטן אשכח מהבעיה הגדולה. בסך הכל גם הפה זה חור ואולי אני רק צריכה להכניס. 

לפני חודש. רביעי, 24 ביולי 2019, בשעה 19:27

איש המערות,
האחד עם הצלקות ורצועת העור שכרוכה סביב הזרוע.
שיחזור מצייד לזרועותי וירכיי הפתוחות לרחבה.
מלך הכפר. החזק בשבט.
המוערך.
עם העיניים הקשוחות. עם הנהמות החייתיות.
גופי יינתן לו ויהיה שלו.
אם אחרי צייד מוצלח, להתרברב בניצחונו ולהעצים את תחושתו
ואם אחרי כישלון של מידי פעם, לפרוק את זעמו, לנהום את זעקתו, לשרוט את כעסו.
גופי יינתן לו ורק לו.
יטופח, יבושם, יחוטב וישמר למענו.
מלך הכפר, איש המערות המודרני, שתעודות ניצחון תלויות לו על הקיר כמו ראשי גוויות מפוצלחות.
יבעל אותי בחוזקתו, שאין שני לו.
במבט ישכיב אותי על הרצפה, מריירת לתגובתו.
בכוחו יחזק אותי
יעשה אותי גאה שאני מספיק טובה כדי לספק, להרגיע ולהשביע את איש המערות החזק. כל היכול. הרעב. האלים. המלטף. הפורק. הבועל. המשתמש. המסמן.
אותי

ייקח אותי ליער. בדממה.
אין לי שום צורך בביטוי של מילה. אין למה להפעיל את המחשבות. באינטרקציה כזו טהורה ובסיסית, המבטים, ריפיון הגוף והמיצים שיוצאים ממנו מדברים הכי טוב.
כל מילה תגרום לי להפעיל מחשבה, ומבחינתי כל מחשבה היא מיותרת. אני עדיין לא סומכת עליה שהיא לא תהרוס לי את התשוקה.
יקשור אותי לאבן גדולה, ערומה ובתנוחה הרצויה.
יכנס אל הנהר שבתחתית ויחזור אלי כשירצה, ויעשה את רצונו. אדם וחווה. בסיס התאווה.

 

לפני חודשיים. שלישי, 16 ביולי 2019, בשעה 14:53

חושך שקט.
עיוורות שעוטפת.
הכל לא נמצא ויש גוף לתחושה.
מתנשמת באיטיות.
חוש האף לא מפותח, לא מזהה דבר.
מגע נלחץ בתגובה.
מגלה שהיא בעצם קשורה.
הגוף שמטייל על שלה, כאילו בבעלותה.
המגע הזה הוא המגע שלה.
לא מעוניינת שידלק האור.
גוף חסר תנועה
עיניים ללא ראיה
אף לא מריח
עור שמרגיש מגע
איזו הרפיה
חייכה,
לא כי מצאה תשובה
אלא כי גם אם לרגע, שכחה היא מה שאלה.


מעוניינת במלוא התחושה
מהכאב אל העונג
שלא יהיה הבדל ובכל זאת שישאר מורגש
כי לכאב כוחו שלו, והעונג תמיד מוגבר כשיש השוואה.
רוצה לשחק בלהיות שפחה. עם דמות מספיק חזקה.
רוצה להיות תמיד רטובה.
ואם זה מה שמדליק, למה לי לכבות את המדורה?

פעם להכנס ישירות לתוך הלהבה, ופעם להתנחם בחום שנפלט ממנה.
להוסיף אליה עצים כשנראה והיא דועכת.
ולעשות לה את כל המקום כשהיא מתפשטת.

לפני חודשיים. שני, 15 ביולי 2019, בשעה 14:47

הרכב עצר בחריקה רועשת.
מחניק בחוץ ועכשיו מעט האוויר שנכנס עם הרוח של הנסיעה פסק.
חם. רוצה מקלחת. מריחה כמו אחת מהשכונה וחולמת על טיפול פנים אחרי מקלחת חמה. מתגעגעת לזריצה, הקוסמטיקאית השמנה שאף פעם לא נראת מרוצה ופעם אחת אכלה ערמה לא הגיונית של אורז עם טיפ של בצל מטוגן. היא גם רעבה.
פרצופים זרים, של אנשים במדים עם שפם מעל השפה. כאילו נכנסה לתוך תמונה של סבא שלה מלפני 60 שנה.
״למה לא מתקדמים?״ שואלת במתיקות. מבליטה מעט את החזה. אולי שוחד כספי לא עזר, אבל מעט נשיות חיננית תעשה את העבודה שנמשיך קצת יותר מהר.
את נותנת שירות?
״אה?״
את נשואה? נשאלה בתגובה, שמה לב למבטים הבוחנים. היא ללא חזייה. הורידה אותי לפני כמה שעות, כמה שפחות שכבות כמה שפחות חם.
שיירה של מכוניות.
החיילים במדים מסתובבים עם נשק ארוך וחלקם עם מוט ברזל עבה ומיושן. ארוך. באורך מטר בערך. מכה גדולה שלו יכולה לקפל בן אדם.
יש עוד ארבע וחצי שעות עד שנתחיל להתקדם הנהג אומר.
היא שתתה שלוק מקולה מקולקלת והטעם בפה לא מלבב.
איזו זוהמה. כוסאמק. לפני כמה שעות הייתה נקייה.
נו בסדר, לחיי החוויה.
חם. לח. מקלחת. מים. סבון.
השירותים האחרונים שביקרה בהם היו מסריחים לחלוטין. נכנסה לגברים כי זה התא היחידי שהיה. בחוץ היה אמור להיות אדם שגובה כסף על השתנה, כאילו מי ישמע. והוא היה עסוק בלישון על הרצפה.
נכנסה עם החולצה מכסה את האף, כאילו היא תגן מפני כל החיידקים. אקונומיקה. ניקיון. ריח טוב. מייחלת.
טעם מגעיל בפה מהקולה המקולקלת.
תוך ארוך של רכבים לפניהם.
החייל המעצבן ששאל לסטטוס שלה, הפך לנחמד.
מסתבר שכולם שם יודעים איך לערבב קלפים.
יש בוטקה בודד עם מוכר חביב, שעובד קשה ואין לדעת מתי ישן לאחרונה.
שמה קנתה את הקולה המקולקלת, לפני הקולה שילמה של משקה גויאבה שמגיע ארוז עם קש, אבל התוקף שלו היה לפני ארבע שנים. אז החליפה לקולה ולא מצאה את תאריך התפוגה.
חם. לח. מקלחת. סבון. ליפה. לשפשף. חזק. לכלכוך.
טעם מגעיל בפה של קולה מקולקלת.
חזרה לאוטו החם. כלום לא קורה.
אין עייפות.
מרגישה רחוקה.
ונו טוב, לחיי החוויה
וצלילי המשרוקית המיושנת של החיילים במדים שנראים כאילו מתמונה של סבא מלפני 60 שנה.

--
שמש. סוף סוף שמש.
שמש.
קרני שמש.
אור.
חום.
ויטמין די.
שמש.
לעיניים.
והרים. הרים של ירוק. הרים על גבי הרים של עצים.
תודה לאל. בעצם, הנסיעה הזו ממש לא הייתה קשוחה.

.
דפקתי לבעלים שאצלו ישנה על הדלת.
חתולה מיוחמת ומלאה באבק שצריכה אהבה.
זכרתי. העיניים שלו היו ירוקות ונעימות והחיוך שליו.
נכנסתי. החיוך והעיניים שם, אבל משהו בתחושה חסר.
כשהוא הפשיט אותי הראש התחיל לכאוב, הרגשתי חלחלה.
כשהוא הוציא את הזין שלו מבעד למכנס הייתי על סף הקאה. הרגשתי חנוקה וכלואה.
מערבולת של בחילה וגוף מכווץ. הרגשתי חסרת אנרגיה. הכנסתי את עצמי לצרה ומשום מה התאבנתי ולא הצלחתי ללכת.
השכיב אותי על המיטה ונראה מרוצה. טיפש. שכח לבדוק איך נראה הפרצוף.
משום מה, משהו בגועל הזה עשה אותי רטובה, לא המון, אבל מספיק בשביל חדירה.
כיווצתי חזק. ועצמתי עיניים חזק. כאילו הולך להגיע משהו רע.
הוא בתוכי. מפמפם. מזהם אותי. מזהם כל חלק בגוף שלי. והבעיה שזה כל חלק שנמצא בתוך הגוף שלי, לשם אין לי גישה עם סבון או חומץ.
אני עדיין מרגישה שרטובה, גוף בוגד, עד כדי כך היית זקוק לקרבה, גם מהזולה?
המח זועק לעזרה. סבל. גועל. מלכלכים אותי ואי אפשר לנקות את מה שנעשה.
הוא גמר ויצא. העיניים שלו מכוערות החיוך שלו דבילי. כולו דפוק אחד גדול ויש לו ריח מוזר.
התלבשתי, התישבתי, ראש מושפל וידיים מכסות את הגוף. הוא ליטף אותי וזה הרגיש לי נעים. מנחם. וכל מה שהייתי צריכה זה ניחום.

אין לי שום ברירה, אלא להשאר טהורה לאחד שרוצה שילכלך אותי. ששומרת לו אמונים ללא סיבה ברורה.
בידיעה ופחד שהגדול כל יכול שלי, יתברר כדמות ששותה אפלה, ייקח אותי לתחתית וישאיר אותי לבד בתהום החשוכה.
אבל, אין ברירה. והגוף שלי זועק, מילל ומיבב למגע.
התהום היא בראש, והסיפוק נמצא בכל הגוף.

--

אתה מולי. הידיים שלי מונחות בעדינות על הכתפיים שלך, רפויות לחלוטין וחסרות משקל. נותנות לך רק את תחושת החום שלי אליך, ללא המשקל.
אתה מפשיט את המכנס הרפוי ממני בעדינות. אני ללא תחתונים.
איתך לעולם לא אהיה מלאת אבק.
אתה מלטף אותי במעלה הירך וחזור. יד מלאה עם אצבעות חזקות ומודגשות. אני מרגישה כל תחושה. מסתכלת עליך במבט שמתמקד רק בעכשיו, אבל בתוכו גם מחכה לעצירה.
אתה מגיע לישבן. מלטף אותו בסיבובים רחבים. אני מרגישה אותך. מסתכלת לך עמוק בעיניים בזמן שהידיים שלי הופכות לרפויות יותר עליך, מתמזגות עם הכתפיים שלך.
אתה צובט אותי ולופט לי את הישבן. זה כואב לי, אבל אתה כאן ומחבק אותי. והכאב כלכך נעים כשאתה נמצא לצידו.
צובט חזק יותר. זה כבר ממש כואב, ואין שום נעימות. אני עוצמת את העינים כבלתי נמנע למגע הכאב. מסתכלת עליך בשאלה. כי בשלב הזה מפחדת שאשאר בתחתית בודדה.
רוצה להתקרב לשפתיים שלך, להרגיש את הזרמים בכל הגוף. לקרב שפה בעדינות אל שפה. להוציא לשון בעדינות אל לשון. להרפות את הפה לחלוטין ולתת לך למצוץ, ללקק ולאסוף. הגוף שלי מצומרר, המחשבה התעופפה. אני כאילו בלא נמצא.
הידיים שלי עוברות בלי משים אל הפנים שלך. ארבעת האצבעות מחזיקות בצמוד לאוזן והאגודל מלטפת ברחבי הפס של עצם הלחי.
כל היד יורדת שורה למטה. ארבעת האצבעות מונחות על תחתית עצמות הלסת ועל הצוואר. הבוהן מלטפת את הלחי, מקווה שהעור שלה נעים כמו שלך. מלטפת ומרגישה כל תחושה בבוהן, כמו עיקצוץ ששולח זרם חזק לכל הגוף.
אני שלך. מתמסרת לכל פעולה שלך. חסרת עמדה חוץ משלך.
אתה מסתכל לי על הפות, מזהה תגובה. אני מסתכלת מעלה. אתה לימדת אותי מה זה להרגיש נוטפת. יש בריכה בפנים, הדגדגן בחוץ מסתכל מה זה, על מה כל המהומה. השפתיים פתוחות והחור מתחיל לעקצץ, לסמן שמתרחב.
אני מורידה את המבט, אוזרת אומץ להסתכל על הדמות שמביאה אותי לתחושה הזו.
לא מעוניינת בכלום מעבר למה שאתה נותן.


**בדיקת כתיבה בין מחשבות פיקטיביות לאמיתיות או מציאותיות.
מענטזת עם המילים, ומתחילה להבין מהו גודל חופש המחשבה.

לפני חודשיים. ראשון, 14 ביולי 2019, בשעה 16:36

היא הסתובבה לבדה, כרגיל, ככה אוהבת. או שככה יוצא. נתנה למח שלה לטוס ולמחזר מחשבות.
ניסתה להשתיק, ללא הצלחה. וחשבה בפעם המאה, לחזור למדיטציות.
המחשבה הפכה למבולגנת.
כלכך מבולגנת, שכשהיא מנסה לחשוב על מה חשבה שהיה כלכך חשוב שאפילו גרם לה לפספס מדרגה ולמעוד בחוזקה, היא לא זוכרת. זוכרת תיאור וויזואלי של בלאגן. כמו קולאג׳ מבולגן, על גווני השחור-צהוב-ירוק-אדום. אבל בצורה המאיימת, לא הרסטאפרית.

ריקוד. ריקוד, זה טוב לה לנשמה.
ריקוד זה כמו טרפיה סודית שכמעט ונשכחה מגופה.
שעה וחצי, בחדר סגור עם מעט מאוד אנשים, והיא נקייה. לא מעוניינת להתקלח שלא תרד התחושה, ובמילא אין לה שום מקלחת זמינה.
הפתיעה את עצמה, הייתה בדיוק מי שהיא רוצה.
עם הצעד הראשון התמלאה בביטחון והבנה.
לאט, לאט, פשטה את השל שהיה עליה והגן על החזה. ואז את הג׳קט, ששמר אותה מכוסה וחבויה. נשארה חשופה. זזה. כל תנועה לפי צליל המנגינה שאחריה עקבה.
החיוך החל זולג מבעד ללחיים. העיניים עצומות ואולי פתוחות ואולי זה לא חשוב.
מחשבות מסודרות נכנסו לראש. בשעה טובה.
מחשבה על פורקן נכון. השחרור שלה צריך להיות בתנועה. בזיעה. בין היתר.
ריקוד משוחרר ואמיתי. אימון. סקס מטורף.
אה, סקס מטורף. חייתי. לזוז. לנהום. ללא מחשבה. לחצות גבולות. לשכוח מי היא זוכרת שהיא. הגיע הזמן לאבד ולעבד את החושים.

זה הדברים שאוהבת ומחפשת. לא מוותרת גם כשאין הצלחה. לפחות ככה משתדלת, ולומדת שאין ברירה. לפחות ככה מקווה.
לשכוח ולהסיר את הדמות שהכירה, לחדש ולהפתיע.
ועוד מחשבה צלולה, כמה מדהים יהיה להתבטא גם בשירה.

קליפה מסויימת של לכלוך הוסרה, צריך ללטש את כל שאר החלקים שיתאימו. ולא לתת לאבק להאסף בחזרה.
מרגישה נקייה.
שעה וחצי של ריקוד ופורקן. התנתקות מהמשפחה והחברים.
שקט שעדיין לא מוחלט.

מרגישה יפה
ורוצה לכתוב סיפור, לא יודעת מאיפה מתחילים.
כי אמנם זה לא מוציא נשיפה, עייפות, או מעט זיעה. אבל מרגישה שהאצבעות זזות לפי תנועת הבטן. הבטן מעלה את המילים שחוצות את הסרעפת, עולות במרכז החזה, מהגרון סביב הפנים ואל המח והמחשבה שמעבדת את התחושה ושולחת אותה חזרה דרך צידי הצוואר, הכתפיים ומטה בקו ישר ואחיד עד לבהונות. שעושות מה שעושות. וכותבות מילים בצורה נכונה.

---
הם נתקלו אחד בשני, מכה קלה בכתף שהפילה מחברת שהייתה בידה.
מהחברה הורמה חזרה והוחזקה קצת יותר בחוזקה, הידיים אוהבות להיות מלאות בתחושה.
המבטים הצלטבו, המהום של סליחה קלה שנגמר בחיוך לבבי. מה זו מחברת מלוכלכת לעומת אינטרקציה חדשה?

הם המשיכו בדרכם, אבל המחשבות הסתובבו.
הבחור החזק לעומת הילדה הנעימה.

נתקלו בשנית בתחנת הרכבת. המבטים הורמו והפעם החיוך היה מלווה באיחול לבבי לתחושה טובה.
הם המשיכו בדרכם, אבל המחשבות התעכלו.
הבחור הנזקק לעומת הילדה המלאה.

נתקלו בפעם האחרונה, כשהידיים עוטפות אחד את השנייה. עייפות התפשטה, תשישות הורגשה.
הבחור המכיל לעומת הילדה החלשה.

המחשבות הפכו למעשים.
המעשים הפכו להשלכות.
ההשלכות הפכו לשינויים.
השינויים הפכו למפלצות.
המפלצות הפכו לבובות.
הבובות הפכו לריקות.
הריקנות הפכה לחיפוש.
החיפוש הפך לבדיקה.
הבדיקה הפכה לשאלה.
השאלה הפכה לתחושה.
התחושה הפכה לשיחרור.
השיחרור הפך לאמת.
ומה שנשאר הוא המסקנה.
שהיא עדיין לא ברורה.
הילדה עדיין לא מלאה ואולי לא תהיה כל עוד תחפש את התשובה.
אבל היא תתקדם במעלה רכבת ההרים שתוריד אותה אל השממה, אל השלמות שתגיע רק ממנה.
ובכל זאת, היא תשמח לכתף נעימה שתעטוף אותה עד שתדע.
ובנתיים שלום לך כתיבה נעימה. את ועוד כל מיני דברים מסביב מחזירים לי את הנשימה לסידרה.

מתחשק לי להיות חיה.
להחליט מחדש מה נכון ומה לא. זה הכי מתחשק לי זה הכי נשמע לי נכון.
לפי אימות עצמי ובדיקה אמיתית ולא לפי מוסכמות מגבילות שנקבעו ע״י אחרים.
שאולי הן נכונות,
אבל אני רוצה לגלות ולהחליט עליהן מחדש ואולי אגלה שיש דברים שהצטיירו כמפלצות אסורות והם בעצם מלאים בשחרור.
גיליתי, נגיד, שלטפס על רכס של אבנים בשיפוע חד, הרבה הרבה יותר קל וכיף יחפה ותוך כדי שימוש בידיים. טיפוס ידיים ורגלים.
על ארבע כמו חיה.
מי שאני ובתאכלס כולנו.

 

לפני חודשיים. שלישי, 9 ביולי 2019, בשעה 16:07

היום נזכרתי שהיה ילד שלמד איתי בשכבה. היינו בכיתה י' אני חושבת. 
למדנו ביחד מתמטיקה. שמו אותי ועוד חברה בכיתה של בנים מופרעים ודי בבונים.
הוא משך לי את העין, היו לו ידיים מהממות, כמו שאני אוהבת. ידי עבודה, של גבר חזק ומגן.
ומה שהמיס אותי לגמרי היה כשראיתי אותו לועס משיעמום את העט וכל תווי הפנים שלו התכווצו בצורה משורטטת בכל נגיסה. כאילו גם שרירי הלעיסה שלו חזקים כמו שאר הגוף.

החלטתי ששבוע אחרי אני עושה מעשה. אני רוצה לטרוף אותו. 
איחרתי לשיעור בכוונה, כדי שאני יוכל לבחור איפה להתיישב ושזה יהיה לידו.
אני לא יודעת מה לבשתי, אבל כנראה זה הגיע עם חזיית פוש אפ וחולצת בית ספר עם המחשוף הכי מרשים. ולקינוח, הלכתי לארון בשמים של אימא והתזתי על עצמי את הנרסיסיו הורוד שלה. 
וזה עבד. כמו גדולה זה עבד. 

ישבתי לידו, מעולם לא החלפנו מילה, אני לא חושבת שידענו את השם אחד של השני. בסוף קיבלנו את אותו שם, אז זה היה פשוט.
אחרי רבע שעה בערך שיושבת לידו הוא אמר לי שהוא יצא לשירותים, אני אצא אחריו וניפגש למטה לסיגריה. 

אני לא בטוחה אם הרגשתי והייתי מודעת לרטיבות באותה תקופה, אבל מאוד הייתי רוצה להרגיש את מה שהרגשתי באותו רגע.
ירדתי, מצאתי אותו. עכשיו אם התמונה שיש לי בראש נכונה, הייתי עם חולצת בית ספר בצבע בורדו.
קבענו שאבוא אליו בשישי. 
הוא גר באזור בבית יפה. הגעתי אליו, בעקבים ולבוש כנראה מגוחך. ישבנו בסלון ושתינו משהו זול.
אני לא יודעת על מה דיברנו אם בכלל. אבל, פעם נוספת, כל העננה נפלה. 
אם זכור לי נכון הוא אונן לי בצורה די מביכה. ואני מאוד מקווה שלא ירדתי לו או משהו כזה.
ולקינוח, אמא שלו, וסבתא ולא יודעת מי עוד נכנסו אל הבית וראו אותי בעקבים ואיפור מרוח. 

ואז נזכרתי שבגיל 15, שוב כיתה י' הבעייתית הזאת. היה מלצר חתיך באיזה בית קפה שמעולם לא ישבנו בו. באמת חתיך. יחסית לטעם של ילדה בת 15.
ביקשתי מחברה שנשב שם ואפילו גירשתי את הידיד שתמיד איתנו בתירוץ לא מוצלח. באתי לתקוף, קישתה, אתה מפריע. 
הזמנתי מקיאטו או וואט אבר כדי להראות בוגרת ושאלתי אותו אם הם צריכים עובדים, רק כדי לפתח שיחה. 
קמתי לשירותים בצורה מפתה ושאלתי אם החברה אם הוא ראה.
היא מהמפרגנות, אז אמרה לי שברור שראה. ואחרי החשבון השארתי לו מספר טלפון.
אני הייתי בת 15, הוא בן 24. בילינו תקופות ארוכות און אנד אוף ביחד, גם חשבתי שאני מאוהבת ושנשבר לי הלב. עד שהתבגרתי. ההרפתקאה נגמרה.
אין לי מושג מה עשינו, הרי נשארתי בתולה עד גיל 18. אני רק זוכרת שפעם אחת הוא הדליק נרות ומלהט המזמוז לא שמנו לב שנשרפה כרית והיה ריח של תרנגולת שרופה ומבוכה בחדר.

ובכללי, מאז, העברתי לי תקופות בפיתוי. אחרי שהבנתי שאני לא באמת רוצה מהם את המגע, אלא את המשחק, זה הפך להרבה פחות מעניין.
אבל זאת מסקנה טובה שלפחות הגיע מוקדם. 
היו לי "קורבנות". הייתי מנעימה את זמני בלמצוא מישהו שעובד איתי\לידי\שלוש שכבות מעלי ומשחקת עם עצמי בלפתות אותו. לפעמים זה עבד, לפעמים לא. אבל זה היה אחלה משחק. חבל שזו הייתה ממטרה חיצונית יחסית, כי לא באמת סיפק לי שום דבר חוץ משעמום ותעסוקה. ואולי ביטחון פיקטיבי. או אמיתי.

היה מישהו שהייתי מאוהבת בו, אהבה ראשונה לדעתי. בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא תפס לי את הרגליים, את היידים והושיב אותי עליו ואני לא יכולה לזוז. התחרפנתי ושנאתי אותו, כי אני שונאת להיות קשורה ככה ללא תזוזה (אהא.. מעניין.. הנה זה כבר נשמע הגיוני). ומאז שנאתי אותו וגם התאהבתי בו. 
איך שנאתי אותו, הוא היה שחצן, עם חיוך של שחצן, ודיבור של שחצן. והוא ידע שאני שונאת אותו ואהב אותי בכל זאת ואני שנאתי אותו עוד יותר והתאהבתי בו עוד יותר. 
באיזשהו שלב, אחרי כמה שנים, הוא התפלף קצת ונהיה יותר לטעמי מבחינה חברתית. אני אוהבת פלופים, גמורים על כל הראש. אבל לא נמשכת אליהם. אז היינו יושבים מידי פעם והייתי מרשה לו לגעת לי בתחת וזהו.

היה לי זיכרון ממנו, שהוא אונן לי על ספסל ליד הבית שלי ואני זוכרת שגמרתי לא בשליטתי. פשוט לא יכולתי שלא לגמור. 
וקראתי לו אלי לפני איזו שנה. אמרתי זה בטוח. הייתי מאוהבת בזמנו, הייתה כלכך הרבה תשוקה. זכרתי את הספסל הרטוב ולא חשבתי שיכולה להיות בעיה.
שלחתי לו הודעה, שיבוא, אני צריכה מגע. 

אבל, לא. לא יכולתי שיגע בי ולא רציתי וזה היה מגעיל. והלכה החברות הבמילא לא מועילה הזו.

 

ועוד אחד בחודשים האחרונים, חבר של מישהו שעובד איתי. הוא מכיר אותי מהבר וכיף לנו. שזו התחלה מאוד טובה. אמרתי לו בבקשה, אני צריכה עזרה. אני לא נמשכת אליך, אבל הקול שלך נעים לי. אני לא יודעת אם נשכב או אפילו נתנשק, אבל כן כיף לי על ידך. 
אני צריכה שתעזור לי, ואם גם לא אתה, אדפוק את הראש בתקרה. 

אז הוא התחיל לגעת בי איזה ערב. אני הכתבתי את הקצב. "מותר לך רק כאן. עד כאן" ולאט לאט נותנת לו יותר. מהרצונות שלו שכחתי לגמרי, באמת לא עניין אותי. גם עצם זה שהוא נוגע בי אמורה להיות עונג בשבילו.
באיזשהו שלב שהסכמתי לו לגעת לי רק בשפתיים החיצוניות ולא בדגדגן עצמו, הוא שאל אותי אם אני מפחדת שירד לו ממני ובגלל זה אני לא נותנת.
"יירד לך ממני? לא. אני פשוט לא רוצה שירד לי ממך. אני בונה את הגוף שלי לך. אמרתי לך, אתה כאן לעזרה"
והוא יצא אחלה ואני אוהבת אותו ומעריכה אותו מאוד. אבל כלום לא באמת יצא. לא גמרתי איתו אפילו, ולא שכבנו.

אני לא לסבית. אני יודעת שאני לא. 
כל החורים האלה, למי יש כח לזה. אני אוהבת זין. אוהבת גבריות. אוהבת כוחניות. אוהבת מיניות ואוגרת כלכך הרבה. 
ואז הגעתי לכאן וזה מה שאני עושה כאן ומה שהשאיר אותי כאן. ולמצבי, זו חתיכת סיבה.
וגם פה, זה לא בדיוק עובד אבל לפחות יש לי איפה לפרוק. 

ואמשיך לחטט ובסוף אמצא, כי כבר הייתי מאוד מאוד קרובה. הייתי כבר שם. ואולי זו התשובה ועכשיו אני צריכה לעכל ולהבין מה בדיוק שם זה מה שאני צריכה. 

 

זו לא דמות האב. היום אבא ים אריה שלי נכנס איתי למים הסוערים עם הגלשן. כשרציתי לוותר צעק עלי ״לא! את לא מוותרת!״ עזר לי וראה שאני עוברת את הגלים ונכנסת וחשבתי שהלך. אחכ הגעתי עם הגל עד לחוף מצחקקת וראיתי אותו מחכה לי במים מסתכל עלי. הגלים הסוערים העיפו לי את הטופ איזה שלוש פעמים, הוא ראה לי את החזה ואני כלכך בוטחת בו שאפילו לא אכפת לי. הוא צעק לי מהמים ״יאללה, לעלות! לחתור! לא לוותר״ ואני הקשבתי לו. התרסקתי המון, הים היה קשוח ואני כלכך פחדתי מפציעה. לא היום. 

אחכ אמרתי לו תודה שהוא שמר עלי והוא החזיר לי בתודה שנתתי לו לשמור עלי. 

האבא המושלם, ואם הייתי מחפשת דמות אב כנראה שהייתי מרטיבה. אבל לא, זה לא בדיוק זה.

זה משהו אחר שנמצא כאן. 

או שם.

או במח שלי. 

 אני אגיע לתשובה. אבל צריכה עזרה בהבנה. 

לפני חודשיים. שלישי, 9 ביולי 2019, בשעה 08:45

 

ישבתי מחוץ לדלת.
יש שם גינה ממש נעימה. קטפתי לי פרח בדרך שנבל די מהר וביקשתי ממנו סליחה.
קצת התנדנדתי ואז הרגשתי שרוצה להתחבא בלוע של המגלשה. 

ראיתי בנות יוצאות ונכנסות. כל פעם אחרת.
קצת הופתעתי. הכרתי את דרדסית, אבל לא חשבתי על מעבר. הן היו יפות ומכל הצבעים.
והפרח שלי בדיוק נבל וזה היה השלב שנכנסתי לתוך המגלשה.
וחשבתי לעצמי שזכותן לרצות את אותה התחושה.

שלושת הגברים הם בעצם אחד, שנכנס לי לשלושת החורים - בגוף, בלב ובראש.
והבית והחדרים הוציאו ממני כמה סודות שלא סיפרתי גם לעצמי.

אחרי ששחררתי. יצאתי מהמגלשה החמה.
ועמדתי מחוץ לבית אולי בפעם האחרונה. מאוד רציתי את הכדור באולינג האדום בלי החורים, להחזיק אותו ולהרגיש את המשקל הדומיננטי שלו מקרקע אותי.
או אולי את החתול שלי. עם הפרווה הכי נעימה  
שיהיה לי על הידיים, עם הראש שלו על הכתף, נושם לי על החזה. 
אפילו אליו לא ידעתי אם יכולה להתחייב. 12 שנה. ואם ארצה לטוס? או לעשות צעדים קיצוניים? 
המחשבות האלו ליוו אותי ובסך הכל הוא היה איתי חצי שנה.
בסוף הוא נידרס. לא היה מסורס. והייתי נותנת לו להסתובב בחוץ, היה נראה לי תמוהה שהוא יחשוב שהארבעים מטר בקושי דירה שלי, היא כל העולם כולו.
ובכיתי. ואז נרגעתי. ואולי זה היה הזמן שלנו להיפרד, ואולי הוא פשוט מת וזהו.

אז הבית הזה, שכל הבחורות יוצאות ונכנסות ממנו ואני מבינה את התחושה. 
שגורמות לי להרגיש לא מיוחדת. אבל אולי בעצם כן. 
משום מה אני תמיד מסתכלת על מה שאין. 
וחשבתי על הסיפור עם הגבר בחליפה. אני תמיד הייתי ערומה והוא עם מלא שכבות. ומכופתרת, וג'קט, ועניבה.
ונזכרתי כמה נהניתי להרגיש.. אני אפילו לא יודעת מה המילה. כאילו לקחו את הקולפן של הגזר וקילפו לי את כל הצורה.

 ומאוד רציתי לעשות את זה דרמטי, אבל פתאום אין לי מערבולת בגוף, אפילו שיורדת לי דמעה גדולה.
ואין לי מה להגיד חוץ מתודה.

דפקתי על הדלת, וברחתי לפני שהיא נפתחה 

 

לפני חודשיים. שני, 8 ביולי 2019, בשעה 20:39

לא מתחשק לי לספר היום סיפורים. היום בא לי להתחיל להקיא מסקנות. 

 

ולספר שיש לי חלום, פנטזיה שלעולם כנראה לא תמומש. להסתובב עם סוס. בצבע לבן-אופוויט. עם זנב ופוני בתבע אפור בהיר.

סוס חזק כזה, שבנוי טוב. אני עדיין לא יודעת איך אקרא לו, אבל אני אשמור עליו והוא ישמור עלי. ויהיה לצידי כל הזמן. ללימודים אסע עם הסוס שלי, לים או לעבודה. 
אחזור איתו שיכורה ממשמרת וגם אטוס איתו כשמאחרת לשיעור או למבחן.

כולם יכירו את הילדה עם הסוס. אני יאהב אותו כלכך ולאף אחד יהיה אסור לגעת בו. הוא רק שלי. אולי רק עם אישור.

כשהייתי עם גלשן, גוררת אותו מהרצועה במים, הייתי אומרת לו "בוא", עם חיוך ומושכת אותו אלי. כאילו הוא הסוס שלי. 
ואז נותנת לו מכה קטנה במים ושלאק, מטפסת על הסוס הלא לבן, לא פרוותי ולא חי הדמיוני שלי.

 

"בואי, יפה של אבא"
את המשפט היפה הזה שמעתי היום מאבא של הים שלי. חזרתי לשם אחרי המבחן והוא אמר לי לבוא איתו לסיבוב דאווין בחוף. 
יש! מתה על דאווין
"רק שנייה, אני מחליפה את המכנס לבגד ים ומגיעה"

הוא חיכה לי על החול וכשרצתי אליו שמחה, אמר לי את המשפט שגרם לי לחייך. 

כפרה עליו. כמו אריה הוא מסתובב בחוף. עם השרירים בחזה. הכל זקוף ובא לעשות דאווין. בעיקר כשאני על ידו. ואני, מתה על זה. תתגאה בי. 
תוך כדי הוא תמיד מלמל לי מסקנות על החיים שגורמות לי לחייך. היום מה שתפס אותי היה כשהוא אמר כשאנשים טיפשים והוא גילה שיכול לשחק להם בקופסה. ואו, איזו עוצמה.
כשעברנו בחזור דרך הסוכה והוא הכיר לי את המציל שאני לא כלכך מכירה, המציל אמר לו "שוודיות, גרמניות. היא הכי יפה. וכזו חזקה. אני זוכר אותך משנה שעברה, איזה גל ענק העיף אותך בחוזקה מהחסקה בהילטון. זו את, נכון?"
"מאיפה לי. אבל כנראה שעפתי מחסקה בחוזקה כן. אני נופלת מהכל כמעט. גם מהסוס שלי נפלתי מקודם, הנה תראה את המכה. וזה בטח היה לפני שלמדתי להיכנס לים עם גופיה במצבים כאלה, אז אולי גם ראית לי את הפטמה" 
טוב, לא אמרתי את זה בדיוק ככה. 

"אז מה מתחשק לך עכשיו? לנוח, קפה, בירה?" הוא אף פעם לא שואל את זה, כי יודע ורוצה שאסתדר לבד. אבל היום רצה להיפרד ממני בצורה יפה אז פינק וגרם לי להרגיש סופר אהובה 
"האמת שמתחשק לי למים"
לא רציתי לבד. יש גם מלא מדוזות. ואיכשהו הוא הבין. העביר את הנייד והסיגריות למישהו ונכנס איתי יד ביד.
ואמר לי שגם אם אעקץ, לא אמות מזה ולא נורא.
ברור שנעקצתי, וכשקפצתי והתחלתי להשתגע במים, הוא צחק צחוק גדול בתגובה. 
ואני הייתי שמחה. אני אוהבת שדמות שאני סומכת עליה צוחקת כשאני לחוצה. זה עושה לי הרגשה טובה.
אז אני לא בתולת עקיצת מדוזות יותר. נשאר רק להיעקץ מדבורה. 

אבל אני לא נמשכת אליו. ולא אל שאר ארבעת האבות בערך שחוויתי לי במהלך השנתיים האחרונות. 
אז אני לא יודעת עדיין למה בדיוק נמשכת. ומה מדליק לי את הדגדגן. ואת הנקודות העמוקות. מה מנפח ומה מרטיט. 

 

משהו בי התבגר. חצי לצערי וחצי לשמחתי. ופתאום בכלל לא מתחשקת לי שמירה. ולהיות קטנה. 

אלא מתחשק לי לעוף על החיים ולהנות מהזמנים. 
אתמול ישבתי עם חברה, שגדולה ממני בחמש שנים בדיוק. והיא אמרה לי להתחיל להזדיין ולעשות שטויות. נותנת לי שנתיים לחוות. 
והסכמתי איתה. אבל היא דיברה על מסיבות וסמים וכאלה.
ואני רוצה מלא מלא חוויות מדהימות אבל שונות. 
שיפתחו אותי מינית ותודעתית. שיוציאו אותי מהמסגרת שהורגלתי אליה בכל המובנים. שיהפכו לי את ההיגיון, אבל בצורה תומכת כדי שלא אשאר תלושה. 

צמחה לי פיטריה באחד העציצים. בעציץ החזק עם הפרחים הסגולים שלא יוצאים. שהבטחתי שאנשק ואלטף כל יום ולא עשיתי את זה.
וצמחה בו עכשיו פטריה קטנה מושלמת ולבנה. והתרגשתי ונישקתי אותו בלי סוף, על גבול המצצתי ואמרתי לו תודה וסליחה.

זו פעם שנייה שצומחת לי פטריה הזויה באחד האדמות. פעם שעברה הייתה לפני שנתיים, חזרתי מהצפון והיא פשוט הייתה שם בעציץ על השולחן. שתי פטריות סגולות גדולות שקופות כאלו. חשבתי שאולי אני עדיין בהזיה מהמסיבה שהייתי בה, למרות שההשפעה בכלל לא הייתה חזקה. 
הלכתי לישון בלי לגעת בה ואמרתי נראה בבוקר. בבוקר היא הייתה. ונגעתי בה וצילמתי אותה והתגאתי בה. היא שרדה יומיים ואז מתה ואז חזרה ואז מתה.
ואז החלטתי שהיקום מסמן לי שאני צריכה להתנסות בפטריות הזיה.

ואני רוצה לשיר. זהו החלטתי. להנאתי. 
אז לקחתי את הגיטרה, נזכרתי שאני אוהבת את הצליל שיוצר השילוב של G-D-EM ושזה מעבר שתמיד ישאר חלק והוצאתי קולות. חזקים. ואהבתי. ואני אוהבת את התחושה.
היא כאן על ידי ואחזור אליה אחרי שאחליט אם יש לפוסט הזה פואנטה, כי כתוב כאן כלכך הרבה כלום שלי בעצמי בכלל אין כוח לקרוא הכל מהתחלה כדי להבין על מה דיברתי

ואולי זה בדיוק הזין שמתחשק לי לזרוק. 

אז על הזין אני פשוט לוחצת בלי לקרוא 

לפני חודשיים. שני, 8 ביולי 2019, בשעה 13:46

כשישבתי בבית השני, עם כוס קפה וצליל גלים

שאלתי את עצמי מה הסרט? 

קודם כל, כל שאלות מה הסרט הזה בכללי. אתמול, אחד מהם שאל אותי אם אני רוצה להגיד משהו. לדבר. לפתוח את הפה. 

נדמתי. נבהלתי. אני לא מתבטאת טוב בדיבור משום מה, אולי מאותה סיבה שאני לא מצליחה גם לדבר וגם להסתכל בעיניים לרוב. צריכה ללמוד לשפר את התקשורת הזו, אני פשוט לא יודעת איך. 

בכל מקרה, רציתי לספר לו מלא סיפורים. רציתי לספר לו שבאותו יום דיברתי עם פאפו. והבנתי, שהוא ואבא שלו נמצאים באותו סרט ואותו לופ כבר שנים. נער מתבגר ואבא קשה. תלויים אחד בשני בהווה ומנגד גם תלויים בסיפורים של שנים.  וזה גרם לי להבין. קודם כל שכל התלות הזאת זה חרא גדול וזה עושה קשרים בנשמה וגורם לך לא בהכרח להיות אתה. 

וגם, שמה יש לצפות מאבא שגדל לאבא בקשר לא טוב. אני אוהבת את סבא שלי. הוא כריש בן זונה עד היום. אבל הוא לא מרוצה מאבא. ואבא מרגיש דחוי ותלוי. ומלא מרמור על חיים שהפסיד. ולמה שהוא יתנהג אלינו אחרת? זו לא אשמתו. אפילו שזו גם לא אשמתנו. 

ושהוא אמר שסבא רוצה להרוג אותו איזה עשר פעמים, ושבמילא לא נשאר לו יותר מכמה שנים. והייתי צריכה להזכיר לו שאני הבת שלו שמולו, וזה לא כיף לי לשמוע את זה

אז הייתי רוצה לספר לו את כל זה. כשאני יושבת לו על הרגליים ורוב הזמן מסתכלת על הרצפה. עושה טון ילדותי ומתוק בכוונה וגם ללא שליטה. 

לשאול אותו, אם אני מקיאה לאחרונה כמעט כל שישי לפני העבודה, בגלל הארוחה. אבל לא דוחפת אצבעות, פשוט אינסטינקט ההקאה שלי כבר משופשף. מקיאה מעט, רק שהבטן תרגיש קלילה. זה אומר שאני לא לגמרי בריאה? 

לשאול אותו אם הוא חושב שמיניות אצלי מקושרת לאהבה? ולמה אני לא מצליחה ועובדת על דרך השלילה ונשארת מיוחמת ורעבה. 

אם בכלל אהבה או זוגיות זה מתאים לכל תקופה. ואולי זה לא משהו שמחפשים. אולי מחפשים סיפוקים אחרים ובכל זאת עמוקים שיותר מתאימים. 

כי בשנים האחרונות כל מי שאני באמת רוצה, הוא לא מתאים ולא אפשרי וזו הידיעה שמובילה אותי. כל מי שאפשר להשיג, שנמצא במיינסטרים, פשוט לא מרגש. הוא כייפי ונעים, אבל לא מיני.הייתי רוצה לשאול אותו למה זה? אם לדעתו לקבל פשוט או לחטט בסיבה? אתה יודע מאיפה להתחיל? 

להתוודא בפניו שמה שאני לומדת הוא אולי לא ייעודי, ואולי אפילו לא הכיוון. אבל הוא מפתח אותי ברמה האישית ואני טובה בו, אז זה נעים ואני שמחה שיש לי את זה. אבל בעוד שנה כשאסיים, אולי ארגיש אבודה. ושוב מבוהלת וקטנה. ואני מאוד מפחדת מהתחושה. לבקש ממנו שיספר לי מסקנות של גדולים. מסקנות של מרגיעים. מסקנות של כאלה שחשבו שהעולם נגמר, אבל אז המשיכו לחיות והבינו שזה בסך הכל היה גל. אלו המילים שאני הכי נהנת לשמוע. זה מרטיט לי את כל הלב והבטן ואת הלחיים וגורם לי לבכות מהתרגשות. הלוואי שפאפו שלי היה יכול להגיד לי מילים כאלו, אבל אותו החיים ניצחו ואני מאוד צמאה לדמות מגנה. ושאני לא יודעת, אבל פתאום חושבת על כתיבה. ושירה. ויש עוד כלכך הרבה דברים יפים ונעימים שאני יכולה להיות בהם טובה. ושבא לי להמציא משהו חדש. אני לא יודעת מה זה יהיה מה שאעשה, אבל אני מאוד מקווה שאלחם ואמשיך ולא אוותר עד שארגיש שיש לי את הדבר שלי. שאני הרכבתי ואני המצאתי ואני מכירה אותו טוב ביותר. אולי ספר משלי. אולי שיטת טיפול משלי. אולי שירה משלי. משהו ייחודי, שהוא אני. 

לספר לו על מצבים שאני אוהבת ועל מילים יפות שאמרו לי. לגמגם ולהיות מובכת, אבל גם זוהרת ויודעת שצודקת ושמגיע לי כל זה. אבל לחכות למבט האוהב וללטיפה. 

לספר לו שאני חרמנית ואני לא מבינה למה אני לא מוצאת סיפוק מיני. לא הוטרדתי או הותקפתי בחיי, אז למה כלכך קשה לי עם זה? למה זה אפילו נראה לי דוחה, כשזה לא מגיע מאיזה ייצר? ומה מפעיל את הייצר הזה ולמה דווקא היצר הזה הוא ששולט לי על התחושה הזו. אבל אבל שאני זוכרת שבגן חובה הייתי נכנסת עם ילד אחד לאיזו סמטה בחול והוא היה מרים לי את החולצה ונוגע בי ואני הייתי אומרת ״לא״, אבל מחכה שיעשה את זה. ושהנשיקה הראשונה שלי הייתה בכיתה ב, עם ילדה שהייתה חברה טובה. ושהייתי מסתכלת בערוץ האופנה בתצוגות כדי לחפש נשים שהולכות שם עם חולצה שקופה שרואים להן את הפטמה ושאני מאוננת על נשים מגיל מאוד צעיר.

לספר שהלוואי שהייתי יותר אמיצה. ושובבה. אני יותר מידי דופקת חשבון ויותר מידי נחמדה. ובא לי להתפרע, להיות מינית בלי בושה. להיות יפה בלי בושה. לזהור בלי בושה. להיות חמודה ומהממת וקסומה בלי בושה. להיות ממש מושלמת בלי להתבייש או לרצות להכניס את עצמי לתוך קופסא. בבקשה, תוכל לעזור לי עם זה?

כמו לעלות תמונות כאלו בהבנה שאני שווה ושמותר לרצות צומי, אפילו שרובכם מענינים את התחת.

לשאול אם מותר לי לשאול כמה אני אהובה? מה אני תורמת? אני עושה תחושה נעימה? אתה צריך אותי כמעט כמו שאני אותך? 

ובמקום זה עשיתי לו לא עם הראש, אני לא רוצה לדבר, אין על מה. רק תשאיר אותי על הרגליים שלך 

ואז נשארתי עם תחושה כעוסה, לא משוחררת או מסופקת. אבל לפחות הפעם הבנתי שלה כנראה אני אשמה.

ואז חייכתי. ונהייתי רגועה.