אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

abra kadabra

לפני יום. שני, 24 ביוני 2019, בשעה 18:30

לרוב, אני מכרסמת עלים.

פעם ב.. הגוף רוצה בשר.
והנה, אולי זה כי ההליכה שלי חזרה להיות מרשימה, אולי כי הגוף כואב מאימון מוצלח של אחרי פציעה, ואולי... נגמר הברזל בגוף.
אני. רוצה. בשר.
הרבה זמן זה לא קרה, התגעגעתי לתחושה. רוצה לעשות ראארר ררר, צליל גרוני בשילוב גבות מכווצות

כשאני רוצה בשר, הישבן מורם, החזה זקוף, הבטן מוחזקת והכתפיים מרשימות. לפעמים מתוחות לאחור ולפעמים נעות בגל לעבר הסנטר, שקצת נשען עליהן. השפתיים פתוחות ומובלטות והעיניים עוברות בין מבט תמים מידי-שזה מחשיד למשועממות.
בשר. בשר. בשר. אין כאן מה ללעוס.
מסתכלת מסביב, מיישרת מבט והאחרונה להוריד, מסדרת את המחשוף ומענטזת בעדינות. אין בשר, כולם כאן מקסימום דגים. ואני רוצה דם. רוצה ללעוס.

מוצאת אותו. עיניים גדולות ושחורות, עם קמטוטים של חיים מסביב וצוואר כזה רחב. תענוג.
אני מנגבת את הריר בצורה מפתה, מלטפת את השפה.
המבטים מתיישרים. זו השנייה כמעט הכי חשובה. מחייכת חיוך מתוק ומלטפת לו את הלחי, להוריד ממנו את מנגנון הסכנה.
מלקקת את השפה. כף היד תופסת בשיער שלו בחוזקה ומושכת בעדינות אחורה. המבט כבר לא תמים, הוא רעב. מתרגש מהסיפוק הבא להגיע.
פותחת את הפה ומהר, תוקעת את להבי השיניים בצוואר העסיסי.
הנשיכה הראשונה הכי חשובה והיחידה שבאמת מהנה.
צריך לפספס את העורק הגדול במעט, כי אז כל ההנאה נעלמת. הביס לא פריך, אין בשר. כאילו פוצצת משהו והטעם של הדם דומיננטי מידי.
כשהביס במקום הנכון, יש את השנייה החזקה שהשן חודרת את העור העבה, הדם מתחיל לנטוף בעדינות אל הלשון והתחושה בגוף משכרת. אורגזמה שמגיע דרך חלל הפה.
בשר. קיבלתי. מוצצת את מה שאפשר.
משאירה אותו פצוע על הרצפה ואומרת לו תודה רבה. את זה הייתי צריכה, להרגיש שוב חזקה.


ואז לפתוח את הדלת השנייה, להכנס אליה במבט שפוף ומתנצל. להתיישב לו על הברכיים, לשים את הראש על החזה, להסתכל מלמטה ולהגיד בטון אשם, השארתי עוד אחד על הרצפה.
״אני יודע. מריחים ממך. וגם ילדה ברברית שכמותך, לא ניקית טוב את הדם מסביב לפה. רדי אל הרצפה, ותזכרי, כאן ההיררכיה לעד תישאר ברורה״

מחייכת. מסופקת. איזה ערב נהדר. קיבלתי כל מה שרציתי.

 

לפני יומיים. ראשון, 23 ביוני 2019, בשעה 02:54

הגיע שפן חדש לשכונה

 

הוא היה מתחת למדרגות, פחד. השכנה סיפרה לי עליו.

הבאתי לו שני גזרים והוא היה כזה מתוק. 

 

יש לי ארנבת רחוב. היא היפה בתבל וכל פעם שאני רואה אותה אני מאושרת. 

הרבה זמן לא ראיתי אותה. ושלשום חזרתי הביתה בלילה והיה גן חיות.

הארנב החדש, שכשהוא עמד מסתבר שהוא בכלל שפן אפור חום ענקי ולא ממש חינני, הסתובב שם. חתולה באה לרחרח והארנבת היפה שלי ישבה שם רועדת. הסתכלתי על הסיטואציה, הוא כירסם לו עלים. אף אחד לא רב עם אף אחד, ואולי בכלל זה המתוקה שלי כלכך פחדה. זהו, כבר נוח לו. 

עצרתי את עצמי מלזרוק עליו אבן, השחצן הזה. הוא גם בכלל לא יפה כמו שחשבתי שהוא. אבל הזכרתי לעצמי שלטבע לא מתערבים. ואם הוא רוצה לנסות לתפוס את הטריטוריה של הנסיכה היפה שלי, היא צריכה להגיב. ואם הוא חזק יותר, שלו. ככה זה בטבע ואסור לי להתערב.זו השפה שלהם, לא שלי.

למרות שאם הייתי רואה אותו מרביץ לה, הייתי נכנסת בו. 

ואתמול חזרתי שוב הביתה, השפן היה בתוך כלוב מתחת למדרגות. השכנה שולחת אותו לאיזו חווה. שיחייה חיים מלאי ביטחון ולא יחסר לו כלום. בסדר, הכוונה טובה.

אבל למה להשאיר אותו בכלוב כל הלילה? כזה כלוב קטן והוא שפן גדול ומכוער. מסכן. לא ידעתי מה לעשות, ידעתי שלשחרר אותו יהיה ילדותי ודי טיפשי. רק כי לא בא לי לראות אותו כלוא ככה. אבל אני לא יודעת מה גרם להם לשים אותו בכלוב לילה לפני, והכוונה אמורה להיות טובה. הוא לא היה נראה מבוהל מידי, אז התפשרתי על לפתוח לו את התופסן בצד של הכלוב, ואם יהיה לו חשוב הוא יצליח לצאת. 

 

הוא עזב. 

 

והלילה הארנבת אריה שלי, היפה שלי. שוכבת לה שם באמצע. מחזירה לעצמה את הטריטוריה, אחרי שהבינה שכנראה הזניחה אותה. ממש לא רועדת וכזו יפה.

היום היא נראת כמו ארנב חכם כזה. ארנב אריה. יש לה רעמה מושלמת מהחזה והלאה

ואני כלכך אוהבת אותה, הלוואי שיום אחד אצליח ללטף אותה.

ולגלות כבר אם היא בן או בת 

לפני 3 ימים. שישי, 21 ביוני 2019, בשעה 21:44

כשהלכתי לאיזה ראיון דירה בזמנו, המראיין דירה שם בגורדון שאל אותי אם עשיתי פיתוח קול, ואם אני שרה
״אני? ש ר ה ?״
והוא אמר שיש לי קול יפה בדיבור, כאילו עשיתי פיתוח קול

וממש התרגשתי
כי בתאכלס, כשהייתי נערה הייתי מסתובבת עם אוזניות ומדמיינת אותי שרה לי על במה.
היום באוזניות אני מדמיינת את עצמי נותנת show על העמוד.
נמרחת עליו, מענטזת עליו, מלקקת אותו, מחייכת אליו.
מסתובבת עליו, מטפסת עליו ומתהפכת עליו. נותנת לו להכתים לי את הגוף בסימנים כחולים ולשרוף לי את פנים היריכיים באהבה.
מריירת ומחייכת. מוציאה את כל האגרסיות העצורות שיש בי.
נותנת חתיכת show
ואתם שם תרגישו לי נחותים ממני. מסתכלת עליכם עם חיוך מלא בבוז, כי אני טובה ממכם. אני בהיי שלי כרגע, לא בקטע רע.
אסור לכם להיות קרובים, לצלם, לאונן חלילה או להוציא הגה.
אבל תהיו שם, כי זה חלק מהריגוש.

אז בכל מקרה,
מאז התחלתי לשיר באמבטיה. 
ואין לי מושג אם אני שרה יפה, כי אני לא מצליחה לשמוע את עצמי באמת.
אין לי אומץ להקליט ולשמוע. שום שום אומץ.
אז אני מתאמנת ושרה כשנוסעת באופניים, כדי שכממש אהיה בפרץ התרגשות וירצה לי לשאול את מי שלידי ״אני יכולה לשיר??? ותגיד/י לי איך אני שרה?? אבל את האמת!! כי אני אדע לזהות לפי הפרצוף שלך במילא״, יצליח לצאת לי קול.

שירה זה מהמם זה כלכך יפה, כמו קסם.
זה גם יכול להיות תוספת טיפולית מדהימה
וזה גם בין הדברים הכי חושניים ונעימים שיש אצל אישה.

אז מתחשק לי לשיר.

הנה עוד סוד 

לפני 4 ימים. שישי, 21 ביוני 2019, בשעה 11:48

אני רוצה תשומת ♥️ 

 

אז במקום למלא את זה ולעשות שטויות 

אני אכתוב כאן למגירה שלי 

יופי. כבר נרגעתי מהצורך לתפוס את היד הזו ולתת לה מלא סטירות קטנות תוך כדי מלמול כועס ״צומי! צומי! אני רוצה צומת לב!!!!!!!! ואני לא מקבלת!״ 

״אבל.....״

״לא! אין אבל! ככה אני מרגישה וזהו זה. ואם ככה אני מרגישה זה נכון. תשומת לב!!! שהלב ישים לב אינעל רבאק!״

 

זהו בנתיים אין לי עוד מה לרשום בנושא. רק לבדוק אם זה השתחרר  

 

 

:)

לפני 5 ימים. רביעי, 19 ביוני 2019, בשעה 21:36

 

הפרעות חרדה: 

הסבר פסיכואנליטי - קונפליקט לא מודע בין דחפים וצרכים לבין איסורים פנימיים או חיצוניים.
מממממ.. יאמי! 
איזה הסבר טעים.
כמה דחפים וצרכים - להיות קטנה, להרגיש חשובה, להיות הכי חמודה והכי יפה והכי הכי טובה, שידאגו לי, שיאהבו אותי, שיטפלו בי, שינקו אותי. אני אני ואני.  וכמה איסורים פנימיים וחיצוניים - אבל... זה מותר? אבל.. מה יקרה? אבל.. אני לא מכירה אף אחד שעשה את זה. אבל.. אם אתחיל לבכות? 

יפה, חומר למבחן, תמשיך. אני מקשיבה. 


הסבר התנהגותי קוגנטיבי - הכללת מקרה אחד לרבים. הערכת יתר של סכנה והערכת חסר של יכולת ההתמודדות
טוב, זה קל והגיע כבר לעוס. אז פחות מרגש, כי לא גורם לי לחשוב ולפשפש. 
אבל תודה. 

 

מה עוד היה שם בחומר, (אין לי כח לצבוע יותר) 

דיכאון מג'ורי, איך שנאתי את השיעור הזה, אני זוכרת. זבובים טיילו לי בתוך הגוף כשהוא עבר תסמין תסמין (צריך מינימום חמישה. אני קיבלתי במחשבה על זמנו את מלוא הנקודות) רציתי לכעוס ולרקוע בכיסא.
אבל לא עשיתי את זה, כי זה מיותר. אז כנראה שרק שיחקתי עם הקפיץ הזה ליד שעוזר לי לריכוז, כדי להרגע. כנראה שעיצבן אותי לשמוע על זה, שוב ילדת הצומי רצתה לאכול. קולטת, הייתי כנראה בדיכי ואף אחד לא באמת ידע. ותודה לאל, הוא מאחורי אז גם אף אחד לא יידע. 

אה כן, גם הפרעת קשב זה יאמי, אבל יאמי קל. 
למרות שהיא הגיעה בגיל מאוחר, רק בסוף המסגרות.
אז אני לא מחשיבה אותה להפרעת קשב, אלא לשיחרור קשב. סומכת עליך מוח יקר, תתמקד במה שמעניין אותך ועזוב אותך משאר החרא הזה.
לא אחזיק אותך ברצועה, רק תהיה מרוכז מספיק כדי לעבור את המבחן. ובסדר, אז אל תראה סרטים נו, נמצא תעסוקה אחרת.

שיעור. המורה מסבירה משהו חדש. אני אף פעם לא קולטת בפעם הראשונה וכל התרגול הראשון נמצאת עם פרצוף אבוד.. "איפה.. מה.. היא עשתה עם הרגל?" אחרי ניסיון פיסי אחד זה נקלט. 
"אההה.. עופר? סליחה שקוטעת אותך, ממ.. מצטערת לא הקשבתי. את יכולה בבקשה להסביר את זה שוב?" 
למזלי אני חיננית ומתוקה וכזו כנה שזה שנוי במחלוקת, אז מסבירים לי שוב 
ואני מסתכלת בפרצוף של "אני מקשיבה, אני מקשיבה!!" אבל, לא.. הקלט דפק בדלת וכרגיל הקשב ישב לשתות קפה או התחיל עם הורמונים במוח. ידוע שהורמונליות נהנות יותר (לא יודעת, המצאתי את זה עכשיו)

זה לא תמיד ככה, לפעמים אני מרוכזת ומקשיבה וקולטת. זה כנראה תלוי אם יש לי חשק להכניס מידע חדש, או שאני עסוקה בעיבוד וטחינה של מחשבות קודמות בדיוק 

 

טוב, נמשיך . 

פוו.. מאניה אין לי. 
אולי משהו קטן בשם ציקלותימיה היה לתקופה קצרה. בסדר נו. זה מתון חמוד ומבלבל. 

החדשות הממש טובות, זה שאין לי הפרעת אישיות תלותית. 
אולי מתחברת לאחת אחרת, אבל לא רוצה לספר. הפרעת אישיות, זה נשמע מפחיד.

 

הכי מעניין פסיכוזה.

טםטםטםטם כל ההזויים האלה
זה גם אין לי. למרות שאני ממלמלת שטויות ודתות ומאמינה בכישופים ויש לי חלום לקרוא בקלפים ולראות הילות ומחלות שאנשים עדיין לא יודעים שקיימות אצלם.
ופעם אחת ראיתי בהזיית עיני את העציץ הגדול שלי נובל, ומאז הוא באמת התחיל לנבול בגדול. אבל אני לא מחשיבה את זה להזיה, זה היה במאית שנייה שקמתי משינה והתדרים עדיין מעורבבים. העציץ חי ושלם ובריא מתמיד, אם דאגתם. 
 
להיות פסיכוטי מקורקע, זה נראה לי הכי מגניב, אתה גם מתקשר עם דברים מעבר, אבל גם נשאר מודע למציאות שלך. 
מה גם, שככל שאני הופכת ליותר שנויה במחלוקת התנהגותית, אני הופכת ליותר יפה. מין מנגנון הגנה אולי. כמו זיקית, רק הפוך. עם נוצות ונצנצים וזנב מהמם. 

 

הפרעת אכילה, משעמם, נקסט. לא רוצה אפילו לקרוא את המצגות. די כבר עם הקקה הזה (מה זה, מה עדיין מתחבא שם שאת כלכך מתנגדת?) 
גם הפרעות מין יש שם, גם לזה אין לי חשק להכנס. אולי כי  אראה שם מילה לא נעימה על בדמס, או משהו שלא מתכוון לבדמס, הרי זה אושר שם בספר האירופאי שמגדיר שיגעון, אבל יהיה כתוב אלימות (והרי במוחי המתוק... אלימות = סאדו = מה אני עושה כאן?)

דה ריאליזציה ודה פרסונליזציה. לא כיף. אבל היה טעים במוח בדיעבד. לשתות נביעות ואחרי חצי שעה לתהות, שמו לי משהו בבקבוק? 

 

מעניין אם כל מי שלומד למבחן כרגע, עושה את מה שאני עושה. 

 

הערת ביניים סופר דופר חשובה:   (טוב נו, כן צבעתי)

אני שפויה. אני לא מעורערת נפשית, אני פשוט חוקרת. חוקרת דברים לא מלוטשים בעצמי, באתר לא טריוויאלי. 
אני מאושרת, אני שמחה והלוואי על כולם את החיים והמחשבות שלי (זה לא מאניה, נשבעת). 
אני פותחת על 200 (מתוך1000), כי זה נעים ומרגיע אותי. אני מלטפת את עצמי. מלקקת את עצמי, יותר נכון. מנקה. עכשיו מבינה למה החתולה עושה את זה בלי הפסקה. 

אני באמת לא מחפשת, בטוח לא לפני שאבין את הסיבות שהביאו אותי לכאן, ואז אחליט אם להישאר. ואולי זה בכלל מטופל תוך כדי הכתיבה. היא עוזרת לי יותר מכולם.
ובכל מקרה, כבר סיפרתי לכם ופשוט לא הקשבתם,
יש לי דלת שאני מסתובבת סביבה. עם הישבן מורם והזנב שמלטף את המשקוף. 
חתלתולה שחורה עם פרווה מבריקה ובריאה. 
יושבת ומסתובבת, יודעת שהוא מריח אותי.  
כשמאוד רעבה והוא שם לב שלא הסתדרתי בחוץ, משאיר לי אוכל ומים.
לפעמים, אפילו פותח לי את הדלת, ומוציא את החכה הזו עם הדג הזה שקשור אליה. גורם לי לשלוף ציפורניים, לקפוץ, לדרוש ולרצות להשיג. וגם ללקק ולגרגר ולסמור שיער.
ואז אני יוצאת לרחוב עם זנב מורם עוד יותר, וכל החתולים של השכונה יודעים שצריכים להיזהר.

לפני שבוע. שני, 17 ביוני 2019, בשעה 15:12

אם זכור לי נכון,
פעמיים הזכרתי את אלוהים כשניסיתי לשלוף תירוצים למה אני עושה כאן באמצע החיים. בתולה,ונילית, קיפצצה לביצה ולא הבינה למה הנעל הלבנה הופכת לדביקה.

למה אני פה, למה אני פה.. למה את פה, למה את פה?
אוף, די כבר עם השאלה הזו. מה זה משנה! אני בעצמי לא יודעת, לא הבנתם?
עומק, תחפשי עומק. טוב, אז עומק העומקים, יאללה. אני כאן כדי ללמוד לשמור אמון לאלוהים.

What?
לא מצאת סיבה קצת יותר סקסית?
אבל כן. גם מלמידה ללמידה אני קולטת כמה זה משתלב נפלא.
מה היא כניעות, מה היא ביטחון ומה היא ציות עיוור (עדיין לא שם בשני המובנים, אבל מתחילה לראות את התמונה הכוללת שמבעד להרים)
אז דום יכול לתת לי לטיפה. או עונג מיני, בעזרת השם. גם חיוך זה נעים.
אלוהים, יכול ללטף רק דרך הרוח הנעימה ואולי בכלל לא אתן לו את הקרדיט, אבל אאשים אותו במידה והרוח הזו תכניס לי חתיכת עלה לעין.
בפיזי? רק תחושה נעימה שמגיעה מבפנים וגם כאן הקרדיט לא אליו.
אין את ההפרדה.

אבל, השלב הזה, שהוא קל יותר - לציית לאדם. שיש לו חושים כמו שלי ומתקשר איתי איתם. שאני יכולה להתווכח!! ואז להבין שטעיתי. 
הרבה יותר פשוט מלציית לרוח/אנרגיה/אוויר/הדבר הזה. 
זה עוזר לי לשחרר לאלוהים. כרצונך God.
Do me as you please

והאמת, אני מבסוטה.
חשבתי שהכל כאן אצלי יהיה הרבה יותר שטחי. אלוהים ואמונה עיוורת תשאר מחוץ לדלת, ואלבש אותה בחזרה רק עם התחתונים. בתקווה שלא תתקע בה אנרגיה רעה.
אז תודה. בנתיים אני מרוצה.

*אלוהים - כל מה שמעבר למחשבה ולתודעה. השם לא חשוב.

 

***ואולי, אני בכלל טועה.

וזה הרבה יותר פשוט 

אני כאן זה כי זה מרטיב לי את התחתון- ובחורה שנזכרת איך מרגישה מיניות, פשוט מטבעה יותר שמחה

לפני שבוע. שישי, 14 ביוני 2019, בשעה 21:10

אני לא יודעת מה זה חינוך.
חינוך זו משמעת? כי אם כן, כזה אני לא רוצה. לא רוצה להיות ממושמעת, רוצה לכבד. ואני, ילדה כזו טובה, כבר אדע איך לכבד בצורה הכי טובה.

היה שלב שפספסתי, שהוא מאוד חשוב לגדילה כאדם. חינוך - בצורת דרך חיים. והוא מאוד חסר לי, כי אני גרה בעולם שיש בו חיים. ולחיים האלו חוקים.

נהלים מוכרים, נפילות מוכרות אך לא משמעותיות, איך לגדול בצורה טבעית 

זה נושא שאני רוצה לעבוד עליו, שהייתי צריכה לעבור עליו, אבל זה התפספס ולבד תפסתי את זה בצורה שגויה, שגויה לפחות לשלב חיים של עכשיו. צריכה לסדר לעצמי את הגישה. לעדכן גרסה.

...
בבסיס האדם, הוא אוהב את החיים. בבסיס האדם, הוא מעריך את מה שיש לו. ככה אני מקווה.
כל אחד שירגיש שהוא רגע לפני מוות פתאומי יקווה לראות את חייו כמו שהם היו כשתתחלף התמונה.
הרגע הזה של התאונה, מאית השנייה הזו שאתה קולט מה עלול לקרות.
מחלה.
איום לחיים.
כל מצב קיצוני, שיכול לגמור לך את החיים, או לשנות אותם לחלוטין. יגרום לך להבין שבעצם, אתה מאוד מרוצה ממה שקורה, ומתבכיין.. כי.. זה נהוג?
כי זה נדבק בנו מפחדים שמובנים באדם כבר דורות וגלגולים?
יש חוסר בכל העולם, זה לא אומר שהוא קורס. זה בסך הכל מה שזה. אולי הבהלה גורמת לקריסה גדולה יותר מאשר המציאות עצמה.

*חוסר = חוסר אהבה עצמית או חיצונית, חוסר כסף, חוסר השכלה, חוסר סיפוק.

מעניין מתי מסקנות מחלחלות למציאות. מה קורה כשהן הופכות ממילים נעימות, לתגובות אמיתיות

 

 אני אוהבת תהיות 

 

לפני שבוע. שישי, 14 ביוני 2019, בשעה 15:25

 

כשיגמרו הבטריות בש(ו)לט 

הטלוויזיה לא תדלק, אלא אם תלחץ על הכפתור של עצמה. יש לה גיבוי, למקרה ומרחוק המסר לא יתקבל, אם השלט יפסיק לעבוד, או ילך לאיבוד בין הכריות של הספה. כל בסיס האפשרויות, נמצא גם אצלה. 

 

נתינה או קבלה, 

משחק מוחות, הדדי או מסוכן. משחק או צורך

מילוי חיסרון/ביטחון או העצמה 

תלות או בקשה

נזקקות או ידיעה 

 

בסופו של דבר, כנראה, אני לא באמת יודעת, מדברת רק על עצמי. נמאס להתעסק במח של עצמנו, כי הוא מכוון בצורה אוטומטית. בא לי חדש, עוד להתפתח, עוד זוויות. ולהתעסק במח של אחר, או לתת את השליטה לאחר, מוציא ממך את השגרה וגורם לראות דברים אחרת. המחשבה הופכת לשונה, כי היא לא בהכרח שלך, או לא בהכרח רק עליך. 

 

ג׳ונגל של מחשבות. עד היום התחבאתי מאחורי הדלת, הסתכלתי על ערבובי המוחות 

הגיע הזמן לתת את המפתח, וגם ללמוד לטרוף. 

 

זו עוד תחנה בדרך אל הלא נודע האהוב והמייצב, 

למידה מהנה. תזכרי לא לברוח ולהבלע, שלא תמצאי את עצמך מקיאה על הספסל בסוף המסיבה. 

לכי לרקוד, תהני, תשחררי. קפצי גבוה, תתכרבלי ותתנסי. רק שימי לב מתי הגיע הזמן לחזור הביתה 

לפני שבוע. חמישי, 13 ביוני 2019, בשעה 11:38

RETREAT

ואז זה קרה. 

 

בטיול ארוך ונדוש במדינות זרות, הסתובבתי לפי הספר וגם קצת יצאתי מהקווים, וחיפשתי משהו.
לא ידעתי מה, אבל לא הייתי מרוצה. 

חבר לפני שנה, חזר מאותו טיול, זרק לי מילה גדולה על מקום שהיה. אמרתי לו מה פתאום, נשמע מגניב, אבל מה לי ולזה?

שיחה אקראית קטנה ותחושת הבטן נתנה איתות.
ביקשתי מהחבר שיקשר אותי למקום שבו הוא היה והמשכתי להתלבט. יש לי עוד שלושה חודשים.

כל מי ששמע, טרח להלחיץ. "מה? את יודעת כמה מסוכן זה?" \ "אנשים מתים מזה" \ "אח שלי אמר לי, תעשי מה שאת רוצה. רק לא את זה" \ "את לא מפחדת? יואו, הייתי רוצה, אבל לי אין אומץ"
ששאלו אותי, אבל למה את נוסעת? הייתי אומרת שאני לא יודעת

חישובי כספים. קצת פחות מחודש לפני. או שאני נוסעת, או שאני יכולה לטייל עוד שבועיים לפחות. 
תחושת בטן. 
אני נוסעת. 

 

ילדה שעד אז, לא באמת הייתה מחוברת לאדמה.
סמים? רק גראס. שום דבר לא מעבר, היה נראה לה כמו דבר רע.
נוסעת לשבוע להתעסק עם טקסים אינדיאנים ומשקאות משני תודעה

ביי, ביי, חברה יפה שלי. הוכחת לי את אמונך בכך שהיית היחידה שלא התערבה. פחדת לשלומי וגם לא רצית שאסע, אבל נתת לי להחליט. רק ביקשת יפה שלא אתפלף. הבטחתי שאשתדל. 

 

טיסה לעיר רחוקה. הגעתי. 
רואה את כל מי שהולך להיות איתי. 
לא מפסיקה לבכות עוד מהבוקר (טוב, נו, עוד מהלילה לפני). בכי נוראי. לא בשליטתי. לא הדרך הסמפטית להכרות עם זרים. 
במשך היום הראשון בכיתי בלי סוף. 
לא ידעתי למה. הייתי מבוהלת. פחדתי מהלא נודע. מה יקרה לי בסוף התהליך, אולי אשרט? למה בכלל הגעתי לכאן, כולם ממדינות זרות עם אנגלית משונה. איך מבינים מבטא קנדי או בריטי?                              כולם גדולים ממני, נראים כאילו יש להם משהו על הגב שהם רוצים להוריד, עם רוח של שינוי, ופחד בעיניים מאכזבה במידה וגם זה לא יעזור. כאילו הגיעו.. לטפל בעצמם?
ואת, מה את עושה כאן? טיילת במקום כזה נוח ובטוח לפני
את זוכרת שהיה כתוב ריטריט כשנרשמת, נכון? 
מה זה הטקסים האלו בכלל, מה יקרה לי? 
בסופו של דבר, אמרתי לעצמי שאני כאן כדי להפסיק להקיא.
זה לא מה שעזר לי, מהסיבה הפשוטה. שההקאות היו רק תסמין ולא הבעיה עצמה. רק היום (באמת היום) הבנתי את זה.
אבל באמת בסופו של דבר הפסקתי להקיא, כי הגעתי לשורש המודע. 
אז תודה, לא אבקש את הכסף שלי בחזרה.

 

כשיצאתי משם, הדבר הראשון שאמרתי זה ואוו, השמיים הרבה יותר כחולים.
הרגשתי שהתנקה ממני הרעל, הדם חזר למקומו צלול ומזוכך. 
הבנתי שיש אושר ויש נחת. ויכולתי להתחיל לעבוד ולטפל בעצמי ממקום נקי.
אז עד היום אני חיה ומתעטפת בטבע, אדמה ורוח. כי זה הבית הראשון שקיבלתי. זה המקום מפלט שלי, שמא(ז)ן אותי.

קוראים לה אמא, לתרופה ששתינו. הדבר הכי מר בעולם, מפעם לפעם רק דוחה יותר. איכס, וגם סמיך. כל הגועל בכוס אחת, אבל כנראה שצריך להוכיח שסובלים את המר הזה, כדי להגיע למתוק. או שסתם כי התרגלנו לדברים מעובדים. כנראה זה זה.
והיא באמת קישרה אותי לאמא שלי. מאז שחזרתי אני אוהבת אותה, מדברת איתה. הילדה שהייתה מסתגרת בחדר שעות בלי למלמל שלום, פתאום מחבקת אותה ואומרת לה מאמו, אני כלכך אוהבת אותך.

 

בפעם הראשונה והאחרונה שנשברתי, אחרי התהליך הזה, הבנתי שאני צריכה להיות רק במקום שטוב לי. שיעור נפלא לגיל צעיר.
היה לי עסק. הייתה לי חנות משלי. ואו, איזה חלום. ילדה גדולה. שלום, מס הכנה. למה כלכך הרבה?   
השותפות לא הייתה טובה, ובכלל, לא כיף לנהל או לקחת אחריות כזו גדולה, על משהו שלא באמת מרגיש כמו תשוקה.
החרדות הגיעו כדי שאפעל ולא תהיה לי ברירה (יותר נכון, לא לפעול. כי הפכתי לזומבי) ותודה לאל. 

 

כשהגעתי לכלוב, 
שוב, שמעתי שמסוכן, שמעתי שאפשר למות, לקחת את זה למקום לא נכון.
אבל נשארת ונשארת.
למה? תחושת בטן.
אבל אולי הגיע הזמן לטפל בצד המחוספס. 
באבא. בילדה הקטנה.
בשורש. הפעם, בצורה פיזית, ראלית, עם בן אנוש שמעביר אותי מסע. ילמד אותי איך לחיות גם בחומר ולא רק ברוח. 

 

ואולי הבלוג הזה יעשה את העבודה


לפני שבוע. חמישי, 13 ביוני 2019, בשעה 07:04


הילדה הזו שברחה למשפחה והלכה לחפש את סבא וסבתא לבד בחולות, כשראתה את אמא מודאגת אמרה אה, חיפשתם אותי?
בשמחה.
ראיתם שאני לא כאן?

הילדה הזו שהמקום הכי בטוח שלה היה על הבטן של אבא, כשהוא שוכב על הספה. לשמוע את הד קולו המרגיע מהדהד מעבר לגוף.
כשהוא היה גוזר את הגבות שלו, הייתה גוזרת גם כי אבא עשה, ועד היום יש לה צלקת כי פספסה.
כשנכנסו לחדר לבדוק איך זה יכול להיות שהיא בשקט, מה היא עוללה, מצאו אותה מרוחה בגואש לבן בפרצוף, כי אבא התגלח מקודם

ואז משהו קרה
ואבא כבר לא מגן, להפך, אבא הוא זה ששובר
באחד הימים נכנס לבית עם עיניים אדומות וגוף זועם ומאיים, וצעק עליה שהיא שונאת אותו.
שהיא הפכה ממלאך לשטן. פעם היתה קופצת עליו בחיבוקים והיום נותנת בו מבט מאיים.
הרינה את הראש וידעה שהוא צודק, אבל איך אפשר שלא, כשאין אוויר לנשימה כשהוא נכנס.
מעבר לזה לא זוכרת הרבה מהאינטראקציה ביניהם.

רק שהילדה הזו התחילה לרעוב ולהקיא
להתמלא בשחור מבפנים ושריון מבחוץ.
איפה שזורם דם היום, זרם אז רעל.
להתפלל שמישהו יראה, אבל לשמור על חזות קשוחה.
לפצוע מבפנים, בתקווה שיראו מבחוץ.
אבל אם שאלו הייתה מבטלת בבוז, שומרת על החזות הקרירה. הילדה המגניבה, הצינית והקשוחה.

ולפני שנתיים בערך כשנשברה שוב,
דקה אחרי שהייתה רועדת בבית בוכה שורטת ולא מבינה, היתה עונה לטלפון ״אה.. ים, כן בטח. עוד שעה?״

מתה לתשומת לב אבל מתביישת לבקש

מרגישה נפרדת מהגיל שלה, לא קשורה. עוד ארבע שנים היא בת שלושים, איך תתמודד עם הגזירה? הנפש לא מתאימה, היא בכלל נתקעה.

תודה לאל שזה קרה,
תודה על המראה.
הבנתי.
אני אוהבת אותך תינוקת, אבל זה לא נכון.
הגיע הזמן להיות ילדה גדולה.
את לא תמותי, להפך, את תחיי בשלווה.

ביקשתי לראות אותך, לסרק לך את השיער. סימנתי את זה כמטרה, כיעד.
ביקשתי, קיבלתי. אלוהים כמה אתה חכם.
ראיתי אותך, מה מניע אותך ומה את מבקשת.
כמה תשומת לב את דורשת וכמה החשיבה שלך הופכת למעוותת, אבל מבחינתי, מאוד הגיוני. אני מבינה אותך.
בואי, תסתובבי, תני לי לעשות לך שתי צמות.
ועכשיו נטפל בכל שאריות הצעצועים שפיזרת בכל עבר אצלי.

אני אוהבת אותך ולא מתחרטת לדקה, כי אני אוהבת אותי. ואם לא את, כנראה שהייתי טיפוס די משעמם ופחות יפה.
אבל הגיע הזמן להפרד (הנה היא בוכה ותופסת לי את הרגל, הורסת שוב את התסרוקת החדשה) מהניזקקות, את צריכה להיות גאה.


פו, 

והעולם לא התמוטט. הנה, השמש עדיין בחוץ.

💜🍬💜🍬💜🍬💜🍬💜🍬💜🍬💜🍬💜🍬