חיכיתי ורציתי לשמור אותה, מרוב שהיא אהובה.
זה כמו שפעם היה לי הרגל מגונה, לקנות בגד ולא ללבוש אותו ישר, אלוהים ישמור ״שישמר״, אלוהים השומר רק ידע לכבוד מה.
אז סגולה ואהובה, קיבלת את הבמה.
האמת, שהרבה זמן, נראה לי, יחסית, לא ראיתי אותה. היא לחלוטין הצבע מעבר והבסיס שלי. אתמול, ברגע קצר ודי מלא הנאה, שרצתי בחוף בתחתונים וחזיה (הנקראים בגד ים), זו היא הייתה.
האישה הסגולה היא נערה. היא חצופה. היא פולטת מילים מוזרות, היא מבליטה קימורים בצורה בוטה, והיא משאירה את שמלתה פרומה בכוונה (הא נכון, גם זו היא הייתה אתמול)
היא לובשת גינס רופף ומאוד נמוך, חולצת בטן ושלל צבעים בתכשיטים. האישה בסגול חייבת לקבל את גופה ולחשוב שהבטן שלה הכי יפה, זה חלק הכרחי מהתופעה. הבעיה, שהיא מצפה מבטנה תמיד להיות שטוחה.
היא שרה עם אוזניות, רוכבת בפרעות ושוכחת שאולי תמות. משעשע אותה לחייך ולהפריח נשיקה לאנשים זרים. היא הדמות אולי הכי פחות אהובה, וגם זה במידה.
היא בטוחה שמגיע לה הכל ושהשמש זורחת ממש שם, בישבן שלה. היא לא מבינה במספרים וענייני גדולים ובטוחה שהכל זה סתם, בשביל ההצגה.
היא מתאהבת ברומנים בראש ובסיפורי אגדות.
אין סגול כמעט ברחובות, זה צבע לא נפוץ. אולי כי הוא כזה חסר עקבות ובודק גבולות, כזה רגעי, כזה מתפרץ, כזה נוצץ ולא טבעי.
אני לא בטוחה שאני מתארת אותה מספיק טוב, כי אני קשורה אליה, ומצטנעת, ולא רוצה שיחשבו שאיך שרואה אותה, זה איך שרואה אותי. למרות שאולי זה נכון, לפחות את הדמות האהובה עלי, משלל הגרסאות.
אבל תאמינו לי, הסגולה, שתחייה, היא הכי מגניבה.