abra kadabra

ביקשת על ארבע, אחכה. חיכיתי, ציפיתי, אפילו הרשתי לעצמי להשתעמם, לשחק עם עצמי ב(ר)אש ולגחך, להרגיש כזו חזקה ויאללה כבר, מתי הוא בא ?

הגעת. מאותה שנייה כל הכח שזכרתי שהיה לי לפני שנייה נעלם. ציפיה שהייתה גם לא זכרתי בדיוק למה, ופחד עטף אותי, שכחתי עם מי התעסקתי, שכחתי שלפעמים דברים מגיעים גם באמת, ולא רק בראש, ובמציאות הם גם באמת מפחידים.

נשימה עמוקה, בזמן שקולות הנעליים עוצרות את נשמתי. להחזיר מה שאבד. הדופק מואץ, והתגעגעתי לפריבילגיה של לחכות ולהשתעמם.

מה לי ולכאב, כולי טהורה, בסך הכל חית משחקים שנמשכת לעוצמה.

אבל כאב? פיסי?

ניחא מנטלי, מרגש אותי, שורט לי את הלב, מעצים רגשות כמו טיפה שמשנה צבעים אחרי שלוקחים. מדגדג לי בעצב הרגש ומטייל במוחי, כאב מנטלי מחזק אותי, שומר את שרירי הבטן שלי אסופים ומוכנים.

אבל, כאב, פיסי, חיצוני, שכואב, הוא אויב.

ואתה מתהלך עם צליל הנעליים ואני מתגעגעת ללהתגרות מרחוק.

אני נושמת, כי זה מה שנשאר לי                        מרגישה אותך תופס לי בשיער ומושך, זה לא הכאב האמיתי. מלא כעס עלי, מגיע לי, פשוט לא חשבתי שהרגע האמיתי יגיע ועד עכשיו שיחקתי לי, כזו אני.

החגורה נשלפת וחונקת את גרוני, גם זה לא האמיתי.

הראש מורכן, והצלפה מהירה וחדה בותלת את ישבני. פריבילגית הנשימה גם היא אבדה, לא קיימת יותר. נותרה לי פריבילגית הקיימות, שלא תלויה בדבר וממשיכה אפילו בהתעללות.

שנאתי את זה בכל רגע,

אך כמו כל דבר גם זה נגמר.                              שנאתי אותך באותו רגע וחשבתי שגם לעד והמשחק נגמר

אך כמו תמיד,

תחושת השייכות מאפסת מחשבות, הרצון להוכיח ולחוות משנה הבטחות, ויחס שמלא בביטחון וגם השפלה חכמה                                                                עם רגע של לטיפה

סיפוק לכל מה שגופי מבקש, תשוקה לחוזקה הם האזיקים שלי

בעצם, החבלים שכובלים אותי                              נוצרו על ידי אולי מוטמעים מלפני

ואולי כך נולדתי

אולי בגלגול קודם

ואולי הזה

כל

מה שגופי

מבקש

וצמא

אליו

הוא

חוזקה חייתית וחכמה

 
תוך שנייה

התודעה חוזרת חזרה

קפצו לי, הוא רק שלי

קפצו לי, אני רק שלו

מזדיינת מזיינת גונחת ועושה הרבה יותר צלצולים מאמת

כמה רעש

אבל קפצו לי

בן שלי

זה לא נכון

אבל זכותי כי הדף הלבן הזה שייך לי

ועליו אכתוב את כל העולה על רוחי

המזדיינת

הרטובה

ועוד לא שמעתם אותי גונחת, איזו הצגה

קפצו לי כולכם

עד שבן שוב יעלם

תמיד הוא מעלי, כל הזמן צעד מלפני.

שיער כחול בוהק, כמו השתקפות ירח על שחור, ועיניו אדומות, אינן אנושיות.

מבטו חזק ויציב, רעידה לא אמצא. שיניו חדות, עבות, נימים ארוכים, כשל חיה. שערו כחול בוהק, והאף שעל פניו מריח היטב.

צעד מלפני תמיד הוא יהיה, הזאב. תמיד מעלי משקיף בגבעה. ואני חושבת שהתקדמתי, התרחקתי, נעלמתי בזווית והנני אפילו טובה, ובאותו רגע ארגיש את רוחו מעלי, חומקת ממבט עיני. שוב הוא הקדים אותי, תמיד מלפני, אני תמיד תחתונה.

הזאב הכחול עם שיני הלהב, ריחו מופלא וכוחו למרחקים נשמע.

ואני כזו קטנה, לוחמת מופלאה. חזקה, עוצמתית ומרשימה. נתונה לזאב, נתונה לאור הירח. הרוח מקררת ושורקת, אך היא הביאה איתה בשורה. אינך לבדך. כי הזאב תמיד מעליך, הרימי מבט והרגישי. אל התחתית התמסרי, בראש כפוף המשיכי, ידיים צמודות, מושתות לפנים, בכניעה. סוף סוף ישועה. 

אני נמשכת לחיה, לא לאדם. כמה וכמה פעמים דמיינתי עצמי מתחרמנת על גזע עץ. כה יציב עבה ודומם. כה סבלני ומלא קמטים של שנים. והפות שלי על העץ והפה שלי מוצץ ענפים, והחזה נשרט מכל העלים. 

בעלי חיים זו התשובה. חדים, מהירים, אינם שואלים. בעלי חיים, יצריים, עם חושים מחודדים ונטולי מילים. חיה בדמות אדם אליה אמשך. אנוש זוז הצידה, אני לא תחתיך. אני מתחת ליללות, לריורים, למילים ללא שפה. לנשיכות, לשריטות, למשיכות, למשחק הכוחות. 

אני נמשכת לחיות, ולא לשפת האדם. 

גוף חזק עם זין מוצק. בעלות, שייכות, חינוך, רצועות, קולרים, נשיכות, אפיסת כוחות. הטורפים מדברים ללא מילים. 

נימים באופוריה מריח הדם

ציפורניים ואוזניים מחודדים, עיניים שרואות טווח אחד, אך בבירור. הזאבה קרובה אל הדם. הנה הוא, האדם, היא לא ניתנת לשליטה, וגם לא רוצה, דחף הנשיכה הפעיל אותה. עוד בשר באוויר, העור מחניק והפה הוציא אותו ביריקה. עורק, וורידים, מרכזי העונג בגוף חוגגים. 

עם דם על השפה רצה עד לא ידעה. כי כך התבקשה. רצה, עד שכשלו רגליה וידייה כבר לא סחבו אותה. 

נשימה אחרונה עם אלוהים. החזק בחזקים. הידיעה שהיא לא האחרונה בגלגל החיים. אין זה משנה מה הוא יעשה, מקומה מונח, בין הדם של הטרף, אל דמה שלה, ואל היובש החזק מהכרתה. 

די. הרגעי. 
זו אינה בקשתך, דמות נוראה.

מי זו הדמות הזו, היא יוצאת מהקירות. בקול חרישי ועם מבט דמיוני. עטופה באפלה שחורה שאליה חוץ ממך, אין לי שום סיבה לקירבה.

ללקק את הקיר, זה מה שאני רוצה. למרוח את האגן שלי על הקיר, רק כי ממנו הקול יוצא. וכשהקול יעבור אל הרצפה, תוך שנייה אליה תופנה תקוותי, אל דאגה.

״ארסק אותך, אמחץ ולא ארכיב״
אך אני שומעת ״יקירי, ואז תחבק אותי?״ 
״אעלם, לא אספק ולעולם לא אשאר״ 
אך אני שומעת ״ואז תגיע הנשיקה?״

במיטה, מחוייכת, רגליי קופצות מאושר כמו זנב של כלבלב, כי לי יש פנטזיה ולא לאף אחד אחר.

ניצחתי, אנשים משעממים, אני חיה באגדה וזוהי ההוכחה.

חורי שייכים לאל ולא לבשר ודם. 
חורי גופי וליבי שייכים לדמות מהאגדות, החזקה, שהורישה לי חרב ולמדתי בה להשתמש כמעט לבדי, וכעת אני ממנה סוג של צאצא.

מוחי שייך לדמיון, לשקוף ואולי בדרך אתפשר, 
אך את גופי בן יזיין.

השחלה החצוצרה הרחם וכל תכולת האישה מחכה. תגיע אלי, מבקשת היא. שולטת על גופי. תחדור אלי, על אנושי.

תזיין אותי בן, ותעטוף גם כן, אפילו לדקה. כי גופי זקוק לפנטזיה אמיתית.

ואולי ברגע האמת אפילו אבהל, אגלה שהשיניים אמיתיות, עשויות שנהב מרהיב אך חזק. אולי טעות, ואולי חגיגה. כבר למדתי, ועוד שנים אדע, אין חכם מכח החוויה.

אני אוהבת זין. בולבול, פינס, איבר מין.

אני אוהבת את הצורה שלו, אני אוהבת את השליטה שלו, אני חושבת שזה איבר כזה מיוחד. בעל אדם מוזר, יש לך איבר ששולט על עצמך. יש לו כוחות משלו, ודרכו אתה חלש.

ולהפך, בעל אדם חכם, יש לך איבר כה מפואר. הוא עומד ומאדים ואתה מחכים. הוא מתקשה ומתעבה ומוחך עובד יותר יפה. אתה חזק, הייצר שמתחתיך לא מנצח אותך. הזין שלך מושלם, כזה חזק. הכיפה טעימה, הוריד הגדול כלכך נעים. בבקשה, הכנס אותי אלי, תן לי להרגיש עוצמה. הכנס לגופי את תוכך. בבקשה, תמלא אותי בך. האיבר המפואר הוא כל בקשתי, בשבילו נולדתי והצוף שלו מנצח אותי. 

הכנע אותי זין יקר, אני בסך הכל אישה, יש לי פות, מחילה, זו לא בעיה. רק בבקשה, עוד, תמשיך, עד שכל כולי, עד לקודקוד הראש, ארגיש אותך. 

חיכיתי ורציתי לשמור אותה, מרוב שהיא אהובה.
זה כמו שפעם היה לי הרגל מגונה, לקנות בגד ולא ללבוש אותו ישר, אלוהים ישמור ״שישמר״, אלוהים השומר רק ידע לכבוד מה.
אז סגולה ואהובה, קיבלת את הבמה.

האמת, שהרבה זמן, נראה לי, יחסית, לא ראיתי אותה. היא לחלוטין הצבע מעבר והבסיס שלי. אתמול, ברגע קצר ודי מלא הנאה, שרצתי בחוף בתחתונים וחזיה (הנקראים בגד ים), זו היא הייתה.

האישה הסגולה היא נערה. היא חצופה. היא פולטת מילים מוזרות, היא מבליטה קימורים בצורה בוטה, והיא משאירה את שמלתה פרומה בכוונה (הא נכון, גם זו היא הייתה אתמול)
היא לובשת גינס רופף ומאוד נמוך, חולצת בטן ושלל צבעים בתכשיטים. האישה בסגול חייבת לקבל את גופה ולחשוב שהבטן שלה הכי יפה, זה חלק הכרחי מהתופעה. הבעיה, שהיא מצפה מבטנה תמיד להיות שטוחה.

היא שרה עם אוזניות, רוכבת בפרעות ושוכחת שאולי תמות. משעשע אותה לחייך ולהפריח נשיקה לאנשים זרים. היא הדמות אולי הכי פחות אהובה, וגם זה במידה.
היא בטוחה שמגיע לה הכל ושהשמש זורחת ממש שם, בישבן שלה. היא לא מבינה במספרים וענייני גדולים ובטוחה שהכל זה סתם, בשביל ההצגה.
היא מתאהבת ברומנים בראש ובסיפורי אגדות.
אין סגול כמעט ברחובות, זה צבע לא נפוץ. אולי כי הוא כזה חסר עקבות ובודק גבולות, כזה רגעי, כזה מתפרץ, כזה נוצץ ולא טבעי.

אני לא בטוחה שאני מתארת אותה מספיק טוב, כי אני קשורה אליה, ומצטנעת, ולא רוצה שיחשבו שאיך שרואה אותה, זה איך שרואה אותי. למרות שאולי זה נכון, לפחות את הדמות האהובה עלי, משלל הגרסאות.
אבל תאמינו לי, הסגולה, שתחייה, היא הכי מגניבה.

אני מגלה אותה פעם ב, כי הצבע שלה בולט אפילו בשבילי.
היא נראת למרחקים, וכמו שלבן מביא יתושים, צהוב מביא עוד קרני שמש אל שמלתה.
היא משאירה חום בכל מקום. גופה יפה, מעט מעט מלא, אך לא באמת.
שערה טבעי וכתר עם קרניים על ראשה.
היא זוהרת וחמה. לא תמיד נעימה למבט ישיר, כמו השמש עצמה. יש לה מלא עוצמה במכה, ולפעמים מעקמים פרצוף או מחפשים את המשקפים הכהות, לטשטש את זהותה. אנשים לא רגילים לחום אשר זוהר בכזו עוצמה.

היא מסובבת מבטים ומרימה גבות
היא נעימה בסופו של דבר, לכל הדעות
הכוונה שלה טובה, רק להשרות חום ושמחה.
סנדלים לרגליה ואור יוצא מן מצחה

היא עושה אהבה עם הירח, וגם אותו מאירה. אוהבת את השחור, לתת לו אור. זיק של בהירות. היא ממיסה לבבות קפואים, ומייבשת עלים ישנים.
החזה שלה כמעט שטוח והדגדגן תמיד נפוח
אנרגיה מינית עולה ממנה תמיד
מכל מקום אותה אפשר לראות, האישה בצהוב בולטת למרחקים, ובעזרת אש מהאצבעות היא מדליקה להבות.
היא כולה זוהר של אור ולכן לא מפחדת ממקומות חשוכים, כי בכל מקרה, בידה מוט עם להבה גדולה.

היא אימפולסיבית, דומיננטית, לא ברורה. הקרניים שלה מופנות במקביל לכמה מקומות. כולם מסתובבים סביבה, והיא מרגישה שאינה בתנועה. מיתון היה עליה ללמוד בתור ילדה, כי עם אש לא משחקים, וידיה, גופה, וראשה, מלהבות עשויים.

היא הפיתוי במלוא הדרתה
אוורירית ונוכחת
רוח אדומה נושבת יציבה, לא ניתנת לתזוזה
אין היא נגישה, כי זוהי עוצמתה
פנטזיה תישאר לעולם
רוקדת במעגלים
עם שיער מלא וציפורניים ארוכות, בשמלה צמודה ותכשיטים מהודרים
עם ריח משלה ועור מבריק ונעים

בעלת קימורים מדוייקים וישיבה זקופה
האישה באדום היא סערה שקטה
בעולמה רק גברים, כי בתחושתה היא היחידה עלי אדמה
עיניה תמיד חושבות ויציבות, מסתכלות ובוחנות
הליכתה איטית, מצד לצד. מגעה איטי, ותנועותיה הן ריקוד
שיערה אינו נגמר ומלווה אותה בכל תזוזה
החזה שלך חוגג ומוצג לראווה
שפתיה מלאות תאווה
חיוך מוציאה, אך לא כי התבקשה

היא רוקדת באפלה, יש שיגידו שהיא צרה צרורה
דובדבן אשר כל כולה למען התשוקה
היא פנטזיה שנשחקה ונשכחה למען הבינוניות הנפוצה
עולה מהאדמה, היא הגיעה ותמיד הייתה
עם אודם מבריק, קרבה וליטוף איטי
משיגה היא כל מה שרוצה 

כי אין חזק מכח המשיכה