ביקשת על ארבע, אחכה. חיכיתי, ציפיתי, אפילו הרשתי לעצמי להשתעמם, לשחק עם עצמי ב(ר)אש ולגחך, להרגיש כזו חזקה ויאללה כבר, מתי הוא בא ?
הגעת. מאותה שנייה כל הכח שזכרתי שהיה לי לפני שנייה נעלם. ציפיה שהייתה גם לא זכרתי בדיוק למה, ופחד עטף אותי, שכחתי עם מי התעסקתי, שכחתי שלפעמים דברים מגיעים גם באמת, ולא רק בראש, ובמציאות הם גם באמת מפחידים.
נשימה עמוקה, בזמן שקולות הנעליים עוצרות את נשמתי. להחזיר מה שאבד. הדופק מואץ, והתגעגעתי לפריבילגיה של לחכות ולהשתעמם.
מה לי ולכאב, כולי טהורה, בסך הכל חית משחקים שנמשכת לעוצמה.
אבל כאב? פיסי?
ניחא מנטלי, מרגש אותי, שורט לי את הלב, מעצים רגשות כמו טיפה שמשנה צבעים אחרי שלוקחים. מדגדג לי בעצב הרגש ומטייל במוחי, כאב מנטלי מחזק אותי, שומר את שרירי הבטן שלי אסופים ומוכנים.
אבל, כאב, פיסי, חיצוני, שכואב, הוא אויב.
ואתה מתהלך עם צליל הנעליים ואני מתגעגעת ללהתגרות מרחוק.
אני נושמת, כי זה מה שנשאר לי מרגישה אותך תופס לי בשיער ומושך, זה לא הכאב האמיתי. מלא כעס עלי, מגיע לי, פשוט לא חשבתי שהרגע האמיתי יגיע ועד עכשיו שיחקתי לי, כזו אני.
החגורה נשלפת וחונקת את גרוני, גם זה לא האמיתי.
הראש מורכן, והצלפה מהירה וחדה בותלת את ישבני. פריבילגית הנשימה גם היא אבדה, לא קיימת יותר. נותרה לי פריבילגית הקיימות, שלא תלויה בדבר וממשיכה אפילו בהתעללות.
שנאתי את זה בכל רגע,
אך כמו כל דבר גם זה נגמר. שנאתי אותך באותו רגע וחשבתי שגם לעד והמשחק נגמר
אך כמו תמיד,
תחושת השייכות מאפסת מחשבות, הרצון להוכיח ולחוות משנה הבטחות, ויחס שמלא בביטחון וגם השפלה חכמה עם רגע של לטיפה
סיפוק לכל מה שגופי מבקש, תשוקה לחוזקה הם האזיקים שלי
בעצם, החבלים שכובלים אותי נוצרו על ידי אולי מוטמעים מלפני
ואולי כך נולדתי
אולי בגלגול קודם
ואולי הזה
כל
מה שגופי
מבקש
וצמא
אליו
הוא
חוזקה חייתית וחכמה