אני שמה לב שאני לא שמה לב
לא שמה לב איך המלצרית הייתה נראת
לא שמה לב אם היו אנשים מסביב והאם הם הסתכלו
לא שמה לב אולי עבר מישהו שאני מכירה
משחזרת את הסיטואציה בראש ומחייכת לעצמי במבוכה
אמרתי לו שאני מרגישה חריגה
שזה לפעמים קצת מפחיד, אבל בגדול נהדר
כי זה גורם לי לחשוב שאני איזו יחידה חשובה
שהמוחות האחרים מדברים בשפה משעממת
ואני מעט שחצנית
מחייכת חיוך ומשפילה מבט אל הרצפה
יושבת על כיסא גבוה ומזיזה רגל אחר רגל
כי אני גם בת ארבע, אולי זה השוני.
כשמוטלת עלי משימה אני ממלמלת בשקט במהלכה ״1..2..שלושה סכינים, ועכשיו כוסות.. כוסות כוסות. כוס אחת, שתיים, חמש.. עוד שלוש עוד שלוש כוסות. הנה כוסות סיימתי.. עכשיו... אה, מפיות! מפיות.. מפיות..״
אני שומעת את עצמי מבחוץ, וגם שמה לב לתנועות העיניים, הרגליים והפה. אני בת ארבע בין היתר.
למזלי החיצוניות מבלבלת
וככל שהיא יותר מוחצנת, אני מרגישה רשאית לבטא את הילדותיות שבי. זה מבלבל אנשים, והם רואים מהעיניים, אז אף אחד לא מסתכל עלי במבט מוזר (אולי כן. אבל חינניות היא מתנה. ואלוהים בירך אותי בחזות מדויקת ונפלאה.
ואולי בת ארבע, אבל עמוקה. ושמה לב.
ושחצנית.
ומניפולטיבית.
ונצלנית.
ודואגת להשרדותה.
ושחקנית.
נו טוב, לפחות אני מודה.
וכשנלקחתי לעיר מאוד מאוד רחוקה, הרגשתי שאני במדינה חדשה.
נקשרתי לעץ, נותרתי עירומה.
ידיי קשורות מעלה, ויש חגורה שמחברת בין הקולר שעונדת לענף יציב.
הגב מקומר. מעט קר.
אני לא לבד. יש מולי הגנה. יש מולי דמות יותר טובה ויותר גדולה. אני מוטענת ללא הפסקה.
אני טובה יותר.
אני חריגה.
אני פרובוקטיבית.
אני שונה.
אני כל מה שאני רוצה להיות.
אני דמות שאם הייתי רואה, הייתי מקנאה.
אני חזקה.
אני כלכך כלכך רטובה.
דמות מדהימה וגדולה, לידך אני יוצאת מדעת ונכנסת לתחושה. אני כל יכולה. אני הכי טובה. אני גאה.
אני צרימה בעין האנשים, אני נוגעת בנקודות טאבו, אני מכווצת להם את הלב, אני גורמת להם להרגיש לא נעים, אני גורמת להם להגיד עלי דברים ממניעים לא נעימים, אני גורמת להם לשפוט אותי. יוצא מהם הרע.
למה זה מהנה?
כי זו גם סטירה.
בוהו.
אני מנערת.
אני זו שהם יחשבו בסודי סודות רגע לפני השינה.
בזכותו. ומה זה שווה אם זה בכלל לא מעצם עצמי?
הוא הלך. החליט להראות לי עוד צדדים שקיימים.
וכשנותרתי לבדי מול כולם, קשורה עם ידיים מעלה, ורצועה שמחברת אותי אל העץ
ערומה כשקצת קריר.
הרגשתי מבוכה.
הרגשתי קטנה.
הרגשתי פגיעה.
אני מובכת. לא נעים לי. מה אנשים יגידו. אני מרגישה כמו סמל לחולשה. מנוטרלת, חשופה. ראשי מורכן מתפללת שהשיער יכסה את הפנים.
כמו קורבן לפני הנשימה האחרונה.
מובכת. מובכת. מובכת. מה אומרים עלי? לא נעים לי לדבר עם אף אחד, אפילו ובמיוחד לא עם איש נחמד, כי אז ארגיש יותר מובכת, שונה ומצטערת על מה שהיה.
זו לא הנורמה. הלב שלי בחוץ. הישבן, הפטמות חשופות וצורת שפתי התחתונות מוצגות בפני כולם.
הוא חזר.
המבט שלי אומלל.
הובסתי על ידי הסביבה. אני לא מספיק חזקה. זו הייתה אשליה.
שוחררתי, מגבת לגופי.
ראש מופנה מטה ולא עולה.
נתמכת בכתפו החזקה
מביטה מעלה בפחד
ומגלה עוד זוג עיניים
בחדר סגור וחמים, לאחר שינה נעימה
נושמת עמוק ומעזה להגיד את המילה הראשונה
״ואוו, זו הייתה חתיכת חוויה!״
