אולי זה היום הראשון של החיים החדשים שלי.
אולי מפה הכל רק ינסוק.
ואולי הכל בכלל יקרוס לתוך עצמו.
מי אני בכלל?
מה ניסיתי לעשות?
מה שבטוח - הצלחתי להרוס. ולהרוס יפה יפה.
כמו שרק אני יודעת.
הוא אמר לי בשיחה היום שזו טעות שבכלל התחתנתי איתו. שאנחנו לא מתאימים (כנראה).
הייתי צריכה להיעלב אני מניחה (אתה 'יורד' על הבחירות שלי???), אבל בהתחשב בכך שזו לא הפעם הראשונה שבה הוא אמר לי את זה, אני מניחה שהיה פשוט יותר לבלוע את העלבון.
"עוד כשהכרתי אותך, אני זוכר שהיה את ההוא שהיה זורק לך פירורים פה ושם, והיית מתייצבת".
תכלס, צודק.
באמת התייצבתי.
לפעמים אפילו חיכיתי לו מחוץ לבית כי לא מצאתי את המפתח שהשאיר לי.
נכנסת כמו חתולה מתגנבת, בזמן שהוא שוכב על הגב. מתיישבת לו על הזין ומנסה תוך כדי להבין על מי אני יושבת.
ובעיקר למה.
הם צדקו.
כל מה שאמרו מהדהד עכשיו.
הוא והוא ואחר כך גם ההוא.
וזהו.
לבד.