Conquistador

הובילה אותי ליצירת ההומאז' הבא:

חור - What is it good for?

כן כן, רבות התשובות לשאלה. את חלקן לפחות נדמה לי (אולי) שאני יודעת.

מוזמנים לחלוק איתי רעיונות.

תמיד אהבתי לקרוא. משהו בספרים, ביכולת הזו של המילים הכתובות לייצר עולם צבעוני וכמעט אמיתי - היפנטה אותי.

גם עם סרט טוב זה עובד לי, אבל סרטים מסתיימים מהר מדי. ספרים לא. 

כשנסעתי עכשיו, לקחתי איתי ספר שרציתי כבר מזמן לקרוא. חיכה לי ליד המיטה וכל פעם הדפתי אותו למען סיפוק רגעי וקליל בסמארטפון. 

למזלי, טיסות לואו קוסט כוללות בתוכן: כלום, ולכן הצלחתי להתחיל לקרוא. הרי ההתחלה היא זו שקשה (כמו כל התחלה בעצם).

להיסחף לתוך ספר זה משהו שקורה לא אחת. מכל מיני סיבות. אבל הפעם, זה כאילו היה חזק ממני. אני לא אוהבת קלישאות, נמנעת מהן אפילו, אבל משהו בדמות הראשית, או אולי המשנית דווקא טלטל אותי מאד. 

ההתמסרות שלה.

היכולת שלה ללכת עד הסוף עם הכל. עם האהבה שלה, עם הרצונות שלה, עם הסיכון. לא לשים זין ופשוט להיזרק כל כולה על הסיכוי שהיא כל כך האמינה בו לחיים שלמים ואמיתיים.

מדהים אותי תמיד איך הכל מתחיל ונגמר ברגש. תקראו לו איך שתרצו. אבל רגש. זה שמניע, זה שגורם לך להרגיש שאתה חי. זה שמוציא ממך את התכונות הכי טובות שלך, את הרעיונות הכי מבריקים ואת השמחה הזאת שלא תמיד קיימת. 

אני שונאת את זה שאהבה מוציאה ממני את כל הללו. שונאת להיות כמוה. 

שונאת שאין לי את השליטה והאיפוק להיות "מי שצריכה להיות" באופן המוגדר והנוח לכולם. שונאת.

שונאת שהכל נשמע לי הרבה יותר בהיר כשאני מולו. הרבה יותר טוב. שונאת שאני מרגישה יפה לידו ומכוערת ליד אחרים. שונאת לחשוב שהשתן שלו על הפנים שלי הוא הנוזל הכי טהור וטעים. שונאת את ההתמכרות הזו. 

רוצה להיות כמוה. מתמסרת עד הסוף. מתאבדת על מה שצריך או לא צריך ונושאת בתוצאות. 

אוהבת לחשוב שאולי יום אחד זה יקרה גם לי. שאולי זה קיים גם במציאות, לא רק בספרים.

ועכשיו?

צריך לשאת בתוצאות. 

ב. י. ד. ו. ד

הפסיכולוגית שלי אוהבת אותי. ככה נראה לי לפחות. 

במשך שנה וחצי לא הצלחתי לקרוא לה בשם.

יש לה שם ארכאי כזה, מאלה שפחות נוח להגות, ולא הייתי מסוגלת. 

למרות שלפעמים אני ממש רוצה לקרוא בשם. לעתים זה הכרחי. מעביר עוצמה, רגש, נוכחות.

אז לקח לי שנה וחצי, והיום כבר אין לי את הבעיה הזו. האמת? לפעמים אני בכוונה קוראת לה בשם. מעין תזכורת כזו לעצמי שאני יכולה. שאני כבר לא נרתעת מלעשות את זה.

שעברנו שלב. 

אתמול, לראשונה, אחרי שנתיים וחצי היא נכנסה בי. ונכנסה בי חזק. 

אם מישהו היה מביט מהצד הוא וודאי היה רואה איך הצבע אוזל מהפנים שלי, איך ההיי שהגעתי איתו הולך ומתרסק עמוק לתוך בור שחור. 

והיא לא אחת שנכנסת. היא מאד שקולה.

אחד הדברים המרגיזים אצלה זה שהיא אף פעם לא אומרת "תעשי כך" או אחרת. זה יכול להטריף אותי.

אז אתמול היא אמרה. חד וחלק. 

אף פעם לא ראיתי אותה ככה.

והיא הבטיחה שתישאר לצדי ותהיה שם תמיד (טוב, כמה שאחליט להחזיק אותה מן הסתם, בכל זאת, אני בעלת המאה בסיפור הזה).

מניחה שניסתה לטעת בי ביטחון. כלשהו. 

היא אומרת, שמה שחשוב להבין לעומק זה למה בעצם יש לי צורך כפייתי לשחזר מערכות יחסים שבהן אני האישה 'הנוספת'. זו שצריכה להתחנן ליחס, זו שצריכה (או אין ביכולתה שלא) לקנא, לכאוב, לסבול.

זו שלא מאמינה שאפשר לאהוב רק אותה, כי היא אף פעם בעצם "לא מספיקה".

היא אומרת שזה נמצא אי שם בעבר שלי (טוב, ראיתם פסיכולוג שלא מכוון לשם?), ואני מניחה שתמיד אפשר לגלות או לנסות להבין על מה זה יושב.

אבל השאלה הבאמת מעניינת היא אם אותה הבנה, או תגלית או תובנה תשנה משהו. 

אם הצורך הזה, ההרסני מבחינה לוגית אבל כל כך חזק ממני רגשית - יכול להשתנות?

אני נוסעת הלילה. אולי אביא איתי בחזור את הקורונה (ואולי לא). מה שבטוח, המחשבות לא ירפו.

יש למישהו כדור שמפסיק מחשבות? כי נמאס לי להיות רדופה. 

סשן שלקח (רק) 6 שעות וכלל כאב ומשיכות שיער נונסטופ.

מזל שזה רק פעם בשנה :)

"תקשיבי מותק, תוך חודשיים את כבר לא תאהבי אותי".

הוא כל כך אוהב להגיד לי את זה. פאק עליו ועל ההגנות שלו. הוא לא מבין כלום.

כמעט שלוש שנים טיפחתי פנטזיה.

הוא היה בה כל יכול. סופר הירו שכזה. אחד שיודע בדיוק מה לומר ומתי ואיך. וכל זה מגובה בסקס אפיל מטורף שגרם לי לרייר בכל פעם ששמעתי את הקול הנמוך שלו במסדרון.

הוא בכלל לא ראה אותי ערומה, אבל את הבפנים שלי הוא הכיר מצוין. הוא ידע לשחק ולתפעל אותי מעולה. לשמור על אש קטנה. 

עם הפנטזיה גדל הריחוק. החברות היפה שלנו, ארוחות הצהריים (יש לי קטע כזה. לא מסוגלת לאכול ליד מי שאני אוהבת. פשוט לא) שהיינו מורגלים בהן נראו כמו זיכרון רחוק ומצאתי את עצמי נאלמת מולו.

אני. 

כמעט תמיד יש לי מה לומר (והרבה. הילדים שלי בכלל טוענים שאני אמא חופרת), אבל מולו? זה שיודע הכל?  הגאון הזה?  שהוא גם חכם וגם מצחיק וגם שנון וגם....

מניאק. כן, סוג של מניאק. 

הוא ידע לשאול אותי איזה פורנו אני אוהבת וביקש שאשלח לו לינקים. אחר כך ביקש שאתאר לו בפרטים את הזיון ההוא שהיה בחצר ההיא. 

וסיפרתי. בפרטים. והוא הקשיב ושאל שאלות, ואז עוד כמה. 

הוא השתמש בי. חי דרכי. חי מולי. 

כשהוא עזב, אחרי שלוש שנים, הבאתי וויסקי (טיצ'רס. כי זה מה שהוא אוהב) ועשינו לחיים. שנינו. במשרד שלו שהיה פעם גם שלי. 

לרגע הייתה שם אינטימיות מפעם. לרגע נתתי לעצמי להפליג עם הפנטזיה, שוב. 

"אפשר שנעשה שיום אחד נפגשים ואז שלושה ימים לא?, בשביל הגעגוע". 

בטח שאפשר. פאק, הוא וההגנות שלו. דביל. 

אני לא מתרגשת מאנשים "מהתעשייה".

עם כמה מהם יש לי ממשקים יומיומיים, ובכלל, מכירה את העולם הזה די מקרוב. 

בהתחלה חשבתי שהוא סתם אחד. חכמולוג, מתלהב מעצמו, זיין שכל. 

הייתי דנדשה בכלוב ועדיין קיבלתי עשרות אדומות ביום. אז נכון, היה בו משהו שתפס אותי בניגוד לשאר, אבל עדיין, יש לי בעיה עם מי שמתעקש לשמור על אנונימיות בצורה קיצונית כל כך.

רק דבר אחד הוא אמר על עצמו כבר מן ההתחלה, "אני במאי".

אז טיפטיפה התרשמתי, בכל זאת, אולי הוא יביים את דרכו אל תוך הלב והכוס שלי (כן, בסדר הזה), והסכמתי לפתוח לו פתח. 

היום כבר לא הייתי מסכימה. 

והבמאי הזה, ידע את העבודה. 

הוא ידע מה לומר, ואיך לומר. היום אני כבר סקפטית, אבל אז, כנראה שרציתי להאמין שיש דבר כזה של תשוקה מילולית. של פנטזיה מדומיינת. של מי שמסתיר את עצמו למען הריגוש שיגיע כאשר ניפגש סופסוף. 

בראש שלו הסצנה כבר בוימה.

כנראה סצנה שביצע כמה וכמה פעמים, או אולי ביצע במוחו. אין לדעת. 

בכל אופן, הוא נשמע מאד משכנע,

"בעלך יצא בבוקר לעבודה, ואני אגיע. את תחכי לי עם כיסוי עיניים, בעמדת מוצא כזו או כזו ואני אכנס (ואכניס כמובן) . ככה. פשוט וקל. 

אני גם אגרום לך לגמור כפי שאף אחד אחד מעולם לא הצליח. את תראי. יש עוד כמה שזה כבר הצליח איתן."

מהיום הראשון להיכרות שלנו הוא ניסה להוציא ממני את כתובת הבית. 

מצחיק. 

אני? 

זו שגדלה בבית של קצין משטרה??? 

זו שעד גיל 30 לערך עדיין הלכה ברחוב בעודה בטוחה שעוקבים אחריה?? 

ואכן, לא אמרתי לו. לבמאי. 

לימים (חודש פלוס מינוס) גיליתי מי הוא. 

עשיתי אחד ועוד אחד, כמה טעויות של "מתחילים" (גם במאים לפעמים טועים), והגעתי לאיש ולאגדה. 

חשפתי אותו (בפניו כמובן. אני לא נוהגת להרוס משפחות. זה פחות הקטע שלי). 

והסצנה? 

ההצגה? 

הפריים?? 

התעופפו והתאיידו להם באוויר. 

מופתעים כמוני? ;-) 

בדיוק. 

כי יש הצגה לנהל. 

אין זמן להתעסק ב'מאחורי הקלעים' . 

אולי בשנה הבאה. 

הכרתי אותה באוניברסיטה. לא יודעת להסביר, אבל משהו בה משך אותי, סיקרן.

לא הסתובבנו באותן קבוצות, כל אחת עם 'הפמליה' המטופשת שלה (ככה זה כנראה עם בנות שלומדות פסיכולוגיה), אבל מפה לשם מצאנו את עצמנו באותה מסיבה רוקדות קרוב.

היא הציגה בפניי את השותף שלה לדירה שישר הסתער, ומנגד גם היא פלירטטה שם עם מישהו.

עדיין, משהו שם הרגיש לי אחר, מולה. 

חודשיים קדימה. 

אני ישנה אצלו. 

מתעוררת לעוד בוקר של לימודים, הוא כבר יצא מהבית ואני עוברת לחדר שלה. למיטה שלה. 

אני מסיטה את התלתלים שלה הצידה ונותנת בה מבט ארוך. 

זו פעם ראשונה שיצרתי מצב מתחילתו. 

רציתי אותה. רציתי לדעת איך זה ירגיש להשיג אותה. איך זה ירגיש לגרום לה להתאהב בי. 

איזו תמימות. 

התאהבתי גם. 

שולחת יד אל בין הרגליים שלה. 

תמיד קינאתי בה על הגמירות המהירות והחזקות שלה.השיער הסמיך השחור לא מנע ממני לשלוח לשון ארוכה אל תוך המיצים שלה ולינוק את כל הרטיבות שניגרה ממנה.

היא הייתה בידיי. 

שלי כמו שאף פעם אף אדם לא נתן את עצמו עבורי. 

העריצה אותי כמו שאיש לא העריץ.

ואני?

רק רציתי להיות נורמלית. 

זאת שיכולה לספר לאמא שלה בטלפון על הבחור החדש בחייה. זו שיכולה לצאת יד ביד עם האהובה שלה ולא להרגיש מבטים ואכזבה מכל כיוון. 

הייתי ילדה. 

הייתי טיפשה. 

אז פגעתי. 

רמסתי אותה. התעללתי בה. 

נפרדתי ממנה בכל סוף שבוע וטרקתי בפניה את הדלת בעודה מתחננת לליטוף אחרון. 

התחלתי לצאת עם כל מיני בחורים ותיארתי לה בפרטים בדיוק מה עשינו, איך מצצתי וכמה זויינתי. 

היא לא וויתרה. ככה זה כשמכורים. היום אני יודעת. 

אחרי שנתיים של דרמות אינסופיות, כי חוזרות, נפרדות, אוהבות, כואבות, היא יכלה לי פתאום. 

גידלה עמוד שידרה, או יותר נכון מצאה את זו שתיתן לה את כל מה שאני סירבתי. את כל מה שאני מנעתי. 

ואני, כמו תמיד, לומדת רק בדרך הקשה.

על הברכיים בכיתי והתחננתי. "תני לי רק עוד הזדמנות. אני אשתנה, את תראי!. אני אוהבת, אני קורסת...".

ושם זה נגמר. כי מי שהעריץ לא יכול יותר לאהוב סמרטוט נאלח. חתיכת גוש מתחנן ומושפל. 

היא ניצחה, בדרכה.

אני חושבת, ששם התחיל הכאב. שם התחילה תקופת החתכים. שם חיפשתי להרגיש דרך הגוף, כי הלב כבר לא עמד במעמסה. 

אה, והיא הייתה הרוקרית הכי טובה בבאר שבע, וגם בחיפה. 

היא כתבה לי שירים. 

היא לימדה אותי שיש בי כח. 

כח להרוס. 

תנין אישה/ יונה וולך

מלתעותיו הן פסוקת רגליה
טבורה עינו
הוא יכול להיות כל דבר התנין הזה
הוא יכול להיות
תנין אישה.

ובגירסה הארוכה (איזה כיף שלמוח שלי אסוציאציות חופשיות משל עצמו):

https://bit.ly/2HEISMr

(כל הקרדיט, הזכויות ומה שלא תרצו שייך ליאיר ניצני אהובי.)

תהנו! 

הכרתי אותו באחד הניו יורקים המבאסים האלה, שלא בא לך על אף אחד מהצוות, בחוץ קר ובאופן כללי אין לך סבלנות לכלום ושום דבר. 

בהתחלה חשבתי שהוא ממש דביל. היה משהו במבט שלו שממש גרם לו להיראות קצת בשוק וקצת זחוח. חשבתי שהוא לא מספיק. 

לא מספיק למה בעצם? מה רציתי בכלל?

הוא היה שחום, כמו שאני אוהבת ואת השרירים שלו אפשר היה לראות ולהרגיש דרך החולצה. 

שיחקתי אותה אדישה. אבל הוא קלט אותי ברגע. 

אמר הכל בפרצוף. 

אני לא עומדת בזה כשישירים איתי. כשאומרים לי שרוצים אותי. ככה. חד וחלק. בלי להתנצל ובלי להתבלבל. 

ישבנו במבואה הקטנה של המלון והוא פשוט תפס לי את היד בכח. 

"את באה איתי לשתות". 

לא הספקתי לענות, או לחשוב או לחשוב ואז לענות. 

אז באתי. 

ישבנו באיזה מקום בסוהו. כאילו מגניב, כשלידנו מלא אמריקאים עם כובע הפוך. מעניין אם גם היום זה ככה שם. אופנה מפגרת. 

הוא לא שאל אותי כלום, רק בחן אותי מכל הכיוונים ואמר לי כמה שאני יפה. 

גם על זה לא עניתי. 

הוא הבהיל אותי והקסים אותי ועדיין נראה לי קצת דביל. 

אז המשכנו לשתות, והאלכוהול, כמו תמיד גרם לי להיות דברנית. לא סתמתי. 

עוד סיפור ועוד איזו שטות והתכניות שלי למחר, וכל הזמן הזה הוא לא מאבד קשב. 

ואז נשיקה. ככה. פתאום. 

הוא תפס לי שוב את היד ואמר לי שהולכים. 

הלכנו. הרבה הלכנו. 

בחדר שלו במלון הוא קרע ממני את הבגדים. 

אני חושבת שבפעם הראשונה בחיים הרגשתי כמו בובת סמרטוטים. 

עפה לכל כיוון. נזרקת. הוא זורק אותי. 

מזיין אותי מלמעלה ואז מהצד ואז הופך ומסובב... לונה פארק של ניסיונות למצוא את מה שהוא חיפש (כנראה). 

אני הייתי עסוקה בלחשוב, אם שתיתי יותר מדי ואם אני עלולה להקיא מרוב סיבובים שהוא עושה לי. 

בסוף הוא מצא. 

נהיה שקט. 

דווקא על הרצפה. או לאו דווקא. ריתק אותי עם הידיים שלו  על שלי בצדדים, וחדר בבת אחת לתוך התחת שלי. 

רק אל תקיאי. תחזיקי בפנים!! 

די. נגמרו הסיבובים. אפשר לנוח. 

בין הרגע הזה שבדקתי מה שלומו בבוקר (הוא התגנב למיטה מאוחר מדי או מוקדם מדי, תלוי את מי שואלים), לבין הרגע שבו הוא חמק החוצה כבורח ממטען צד, עברו אי אלו רגעים ושיחות שכללו אינספור בקשות ומטלות (כי לגיטימי שהילד יביא ארוחת בוקר לכל הכיתה ביום חמישי. מסתבר ששכבה א' פתחה מסעדה ואיכשהו הבן שלי זכה לככב בערב (כלומר בוקר) הפתיחה), שאיכשהו היום פשוט נערמו כמו פנקייקים בדיינר אמריקאי זול.

אז ביקשתי ממנו, ואז ביקשתי עוד משהו, ושוב... ואיכשהו דווקא תוך כדי הבקשות והתידרוכים לגבי הבקשות, הרגשתי  כאילו טוב לרגע. כאילו 'בבית'.

אשליה מתוקה מרירה שכזו. 

ואז, שלוש מילים. כולה "את חוצפנית, תרגיעי". והופ- כמו אגרוף בבטן.

זה המשיך ב "טוב, עזוב, אני כבר אעשה את זה" ומיד הגיעה המסר: "אני באמת עוזב".

והדמעות... 

עלבון?

פאניקה?

חזרה פתאום למציאות?

הוא שונא אותי, כנראה. לכל הפחות, לא מסוגל להסתכל עליי. עליי. 

והוא חלק ממני. זה שמכיר אותי כמו שאף אחד... לא. 

זה שיודע הכל. אבל באמת הכל. ולא חסר. 

כי עברתי כמה דברים, ואני שרוטה (טוב, כולם שרוטים. תנו לי לחשוב שאני טיפה יותר). וזה אף פעם לא גרם לו להפסיק לאהוב אותי. אולי אפילו גרם לו לאהוב יותר.

והוא היחיד שגרם לי להרגיש נוח עם מי שאני באמת. עם כל הדפקטים. עם כל המטענים. החיצוניים, אבל בעיקר אלו הפנימיים. 

שום דבר לא הבהיל אותו. להפך. 

נתן לי את הבמה להיות. 

והרקדנית?

יצאה לסיבוב הופעות. תכף תשוב (או שכבר לא).

הרקדנית הזאת תיפול על הברכיים הפצועות שלה ותבין (בעצם הבינה) שהיא לבד בעולם.

(שני אוטיסטים נחשב??

גם אם הם תגב"ש (תפקוד גבוה בתחת שלי??) ). 

חייבת לברר את הנקודה הזו.