בין הרגע הזה שבדקתי מה שלומו בבוקר (הוא התגנב למיטה מאוחר מדי או מוקדם מדי, תלוי את מי שואלים), לבין הרגע שבו הוא חמק החוצה כבורח ממטען צד, עברו אי אלו רגעים ושיחות שכללו אינספור בקשות ומטלות (כי לגיטימי שהילד יביא ארוחת בוקר לכל הכיתה ביום חמישי. מסתבר ששכבה א' פתחה מסעדה ואיכשהו הבן שלי זכה לככב בערב (כלומר בוקר) הפתיחה), שאיכשהו היום פשוט נערמו כמו פנקייקים בדיינר אמריקאי זול.
אז ביקשתי ממנו, ואז ביקשתי עוד משהו, ושוב... ואיכשהו דווקא תוך כדי הבקשות והתידרוכים לגבי הבקשות, הרגשתי כאילו טוב לרגע. כאילו 'בבית'.
אשליה מתוקה מרירה שכזו.
ואז, שלוש מילים. כולה "את חוצפנית, תרגיעי". והופ- כמו אגרוף בבטן.
זה המשיך ב "טוב, עזוב, אני כבר אעשה את זה" ומיד הגיעה המסר: "אני באמת עוזב".
והדמעות...
עלבון?
פאניקה?
חזרה פתאום למציאות?
הוא שונא אותי, כנראה. לכל הפחות, לא מסוגל להסתכל עליי. עליי.
והוא חלק ממני. זה שמכיר אותי כמו שאף אחד... לא.
זה שיודע הכל. אבל באמת הכל. ולא חסר.
כי עברתי כמה דברים, ואני שרוטה (טוב, כולם שרוטים. תנו לי לחשוב שאני טיפה יותר). וזה אף פעם לא גרם לו להפסיק לאהוב אותי. אולי אפילו גרם לו לאהוב יותר.
והוא היחיד שגרם לי להרגיש נוח עם מי שאני באמת. עם כל הדפקטים. עם כל המטענים. החיצוניים, אבל בעיקר אלו הפנימיים.
שום דבר לא הבהיל אותו. להפך.
נתן לי את הבמה להיות.
והרקדנית?
יצאה לסיבוב הופעות. תכף תשוב (או שכבר לא).
הרקדנית הזאת תיפול על הברכיים הפצועות שלה ותבין (בעצם הבינה) שהיא לבד בעולם.
(שני אוטיסטים נחשב??
גם אם הם תגב"ש (תפקוד גבוה בתחת שלי??) ).
חייבת לברר את הנקודה הזו.
