הכרתי אותו באחד הניו יורקים המבאסים האלה, שלא בא לך על אף אחד מהצוות, בחוץ קר ובאופן כללי אין לך סבלנות לכלום ושום דבר.
בהתחלה חשבתי שהוא ממש דביל. היה משהו במבט שלו שממש גרם לו להיראות קצת בשוק וקצת זחוח. חשבתי שהוא לא מספיק.
לא מספיק למה בעצם? מה רציתי בכלל?
הוא היה שחום, כמו שאני אוהבת ואת השרירים שלו אפשר היה לראות ולהרגיש דרך החולצה.
שיחקתי אותה אדישה. אבל הוא קלט אותי ברגע.
אמר הכל בפרצוף.
אני לא עומדת בזה כשישירים איתי. כשאומרים לי שרוצים אותי. ככה. חד וחלק. בלי להתנצל ובלי להתבלבל.
ישבנו במבואה הקטנה של המלון והוא פשוט תפס לי את היד בכח.
"את באה איתי לשתות".
לא הספקתי לענות, או לחשוב או לחשוב ואז לענות.
אז באתי.
ישבנו באיזה מקום בסוהו. כאילו מגניב, כשלידנו מלא אמריקאים עם כובע הפוך. מעניין אם גם היום זה ככה שם. אופנה מפגרת.
הוא לא שאל אותי כלום, רק בחן אותי מכל הכיוונים ואמר לי כמה שאני יפה.
גם על זה לא עניתי.
הוא הבהיל אותי והקסים אותי ועדיין נראה לי קצת דביל.
אז המשכנו לשתות, והאלכוהול, כמו תמיד גרם לי להיות דברנית. לא סתמתי.
עוד סיפור ועוד איזו שטות והתכניות שלי למחר, וכל הזמן הזה הוא לא מאבד קשב.
ואז נשיקה. ככה. פתאום.
הוא תפס לי שוב את היד ואמר לי שהולכים.
הלכנו. הרבה הלכנו.
בחדר שלו במלון הוא קרע ממני את הבגדים.
אני חושבת שבפעם הראשונה בחיים הרגשתי כמו בובת סמרטוטים.
עפה לכל כיוון. נזרקת. הוא זורק אותי.
מזיין אותי מלמעלה ואז מהצד ואז הופך ומסובב... לונה פארק של ניסיונות למצוא את מה שהוא חיפש (כנראה).
אני הייתי עסוקה בלחשוב, אם שתיתי יותר מדי ואם אני עלולה להקיא מרוב סיבובים שהוא עושה לי.
בסוף הוא מצא.
נהיה שקט.
דווקא על הרצפה. או לאו דווקא. ריתק אותי עם הידיים שלו על שלי בצדדים, וחדר בבת אחת לתוך התחת שלי.
רק אל תקיאי. תחזיקי בפנים!!
די. נגמרו הסיבובים. אפשר לנוח.
