Conquistador

יש פעמים שהילדה של הדלת"שית שהיא אמא שלי- יוצאת.
רגעים נדירים יחסית, הרי בסופו של דבר אני לגמרי לא דתיה. רחוקה מזה. לא מבינה את זה ולא רוצה את זה.

אז למה כל כך מפריע לי לעזאזל שהוא לא מקיים מנהגי אבלות "כמו שצריך"????

על מה זה יושב לי?

- הוא חושב שמותר לו הכל

- מותר לו הכל, תמיד

- הוא שם זין

- הייתי רוצה לשים זין בעצמי?

- החשיבה הזו של ההורים שלי שמצליחה לשלוט בי גם אחרי מליון שנים של עצמאות (עאלק)

- כי מה זה אומר על החיבור שלנו? על הפערים בינינו? 

- כי לפעמים, אפילו לי קשה לפרגן

- כי אני שונאת שקשה לי לפרגן. אמיתי

- כי עד היום אמא שלי לא יודעת שאכלתי צ'יזבורגר יום אחרי יומולדת 18 שלי, והוא היה בנזונה של המבורגר

- כי נמאס לי. מעצמי אולי?

- כי הוא לא מתפתל ולא מתנצל ולא מהרהר בשום דבר פעמיים

- כי גם אני רוצה, ככה

הייתי שם הרבה פעמים, אבל לא ככה.

תמים לכאורה, מזכיר קצת דייט "קורונה" כשיכולנו להפגש רק בפארקים רחבי שבילים.

הוא הגיע די מצויד, שמיכה רחבה, כזו שנעים לשבת עליה, מלא אלכוהול שהכין ממנו קוקטיילים חמודים ווויד.

זו תמיד התלבטות מבחינתי. האפשרות הכל כך נגישה פתאום לצרוך משנה תודעה היא משהו שקשה לי מאד לסרב לו. היא מכילה בדיוק את כל מה שאני כמהה לו, גם אם באופן זמני, והידיעה שאוכל לאבד שליטה בלי ממש (או בכלל) להתאמץ עבור זה- תמיד קוסמת לי.

השיחות של לפני הבהירו לנו שאנחנו רוצים את אותם הדברים. ככה נראה לפחות. ניסינו איזה רגע שלם שלא לדבר על סקס ונגזרותיו, אבל לא באמת הצליח לנו. זה היה שם. תפאורה נתונה שאי אפשר להזיז גם אם נרצה.

אז דמיינתי. חשבתי. רקמתי הקשרים וסיטואציות.

נזכרתי גם באחרים. כאבתי ושאבתי גם נחמה שם. תזכורת לפעמים ראשונות שהפתיעו אפילו אותי.

אז ישבנו. על שמיכת הפיקניק שהיא לא באמת שמיכת פיקניק אלא יותר סוג של כרבולית משודרגת. ושתינו. ועישנו. וצח-נו, כי הוא די מצחיק סה״כ, וגם אני, וגם הכל והקול שהתערבבו שם.

ולא נגענו, כי אמרנו שלא ניגע, אבל זה הדבר היחיד חששבתי עליו.

מתי אפשר?

הרגשתי שהחומר מדבר מתוכי. מנסה לשחזר רגעים וזוכרת בערך. שוטים.

אנשים עוברים כי זה בכל זאת ים ובכל זאת אנחנו על השביל הראשי כמעט, ואני מוצצת את הזין המשוגע שלו. אני יודעת שאני אשלם על זה למחרת כי אין מצב למצוץ כזה זין בלי הוויד שהוא גם משכך כאבים מושלם. הפה שלי נמתח בתורה חסרת תקדים, כי יש פה זין חסר תקדים ואני בולעת אותו כאילו כלום אני מוצצת זיינים כאלה גדולים.

הוא בתוך הפיטמות שלי ותוך כדי מאונן אותי חזק עם האצבעות שלו. כשאני כל וויד אני משפריצה אפילו יותר מהרגיל. וגם הרגיל זה אוקיינוס. מי יודע, אולי תכף נוכל שנינו לנזול אל תוך הים ולסגור סיפור.

כי זה סיפור.

לרגעים התודעה חוזרת אליי ואני לא בטוחה במה שאני עושה. אם זה טוב לי, אם זה רע. אז אני פועלת במרץ פשוט כדי להמשיך.

עכשיו אני יושבת עליו והוא בתוכי. אני שומעת כמה בנות מצחקקות ולא מאד אכפת לי. אני תוהה אם הן קרובות או בעצם רחוקות ותוך כדי הזין שלו מחליק בתוכי, בקושי מורגש, כאילו לא מדובר בזמן הכי אימתני שאי פעם חדר לתוכי.

העיניים נפתחות וי שלי בחילה. אבל קלה.

אנחנו אוספים את הדברים וחוזרים לרכב. הוא חונה אי שם במקום די אפלולי ושלוש דקות מהרגע שהבקבוקים סגורים חזרה בצידנית, הזין הזה מפלח את חור התחת שלי כאילו זה דבר שבשגרה.

הפעם זה כואב כי אין שום וויד שיוכל לנצח את הדבר העצום הזה שמבקע לי את התחת. אני מנסה להתברד לעומתו מופתעת מכמה שזה קשה. תרתי.

שוב יש לי הבלחות כאלה של מחשבות, שוב מסיטה אותן וחוזר חלילה.

הוא רוצה נורא לעטוף אותי. הוא מנסה.

הגוף לי כביכול לאפשר לו. זה גוף מתמסר יש לומר. גוף ששם את עצמו לפניי. גוף ששומר עליי מפני הנפש. "תקחו אותי" הוא בעצם אומר, נותן למיינד להסתתר אי שם במקום רחוק ובלתי פגיע.

זרע ממלא לי את הישבן ואני קורסת קדימה.

מרגישה את החור הפעור שנוצר בי, שוב.

כמו בור שאין כמעט דרך למלא.

מישהו שאל אותי היום אם אני חושבת שאי פעם אתחתן שוב. עניתי לו שממש לא. בלב, יש גם ככה רק אחד שעבורו הייתי עושה את הקקה הזה שוב. איך הכל תמיד מגיע בסוף למחשבות על חור של תחת.

כל כך אהבתי שהוא היה מנגן לי את זה. אולי אפילו ככה התאהבתי בו. אולי כשעצמתי עיניים ופה מכרתי לצלילים היה נראה לי לרגע שהכל יהיה ממש בסדר. שהכל פועם ועובד לפי התוכנית.

התוכנית. הייתה כזו. תמיד יש כזו. את מבינה אותה רק בדיעבד, קטע כזה. את לא ממש נמצאת ב'כאן ועכשיו' אבל יש לך תוכניות מסתבר, הן פשוט נסתרות. גם ממך.

ואת חושבת שהבנתי, והצלילים- הוא הצלילים הללו יכולים לנתץ אותי לכל כך הרבה חתיכות. הם נוגעים לי בעמוק של הלב ועושים לי רצון לחבק. לאהוב. להרגיש.

אבל להרגיש אפשר בכל כך הרבה צורות ועבור כל כך הרבה דברים.

היום אני אמא 15 שנים. גם זו הרגשה שמשתלטת. התפקיד בהחלט הכי חשוב שעשיתי אי פעם, אבל לא באמת ידעתי שאני בוחרת בו. כלומר בחרתי, כביכול, אבל אנחנו לא באמת יודעים מה המשמעות בלהיות הורים עד שאנחנו ם בפועל. מחבקים חיים של אחרים. של עצמנו.

ייחלתי לתפקיד הזה. זו הייתה התוכנית כנראה. היו שם חלקים ידועים וחלקים שפחות, ובעיקר אני, שלא ממש ידעתי איך זה להיות משפחה. להיות אנחנו.

ידעתי רק להיות "אני", וגם את זה לא עשיתי בהצלחה מרובה. חשבתי שכן, בזמנים מסוימים.

לפעמים לאהוב זה מפחיד, אז את מתרחקת. את עושה מה שאת חושבת שצריך, אבל את לא באמת שם. את ליד.

ואת אוהבת את הילדים שלך וגם מולם את חשה חלק מהזמן זרה. רוצה שיאהבו אותך ורוצה שידעו להסתדר בעולם. רק לא בטוחה אם את עצמך יודעת. ואם לא- מה יהא עליהם??

חשבתי הוא ינגן לי ככה עד תום הימים. עד יהיה טוב. עד יפסיק לכאוב.

זה לא עובד ככה. לא אצלי.

הוא מנגן עדיין. אוהב עדיין. חי עדיין. פשוט לא איתי.

וגם מי שאוהב אותי - לא איתי.

אולי כי פשוט אי אפשר. 

אתה מבקש שלא אתלבש במיוחד. שאשאר כמו שאני מהרגע שחזרתי מהעבודה. מקסימום, טרנינג של בית, כזה שאפשר להרגיש דרכו.

נתתי לך את הקוד ואתה נכנס כאילו במפתיע. לא באמת. חיכיתי לך. הגיע הזמן, לא?

אני שוכבת על השטיח עם המחשב. כמה שטויות אחרונות של סוף יום. מתנהגת כאילו זה סטנדרטי אבל הלב והלחיים בוערים. מרימה את הראש.

אתה מתקרב אליי ונעמד ממש לפני הראש שלי. אני מתירה את השרוכים שלך לאט. אני פשוט רועדת. זה לא במכוון.
כפות הרגליים שלך נגלות ולרגע אתה לא מתאפק ודוחף לי את הראש חזק לתוך הרצפה בעזרת אחת מהן. אני מרגישה את עצמי נמעכת ואת האצבעות שלך מגיעות לי למצח. לרגע אני נחה שם ומחכה.

כף הרגל מטיילת לי ליד האף ואני מרגישה אותה מתקרבת לשפה.

הפה שלי נפתח בהתלהבות, כמו פה של כלבה אל מול האוכל שהיא הכי אוהבת.

אני רוצה שתידחף עמוק וזה קשה. בכל זאת, כף רגל. אני מנסה להימתח סביבה ושולחת לשון כדי להרגיש. כל אצבע ואצבע.

זה מביך אותי נורא ואני מנסה לרגע לחשוב איך זה נראה ואם זה בכלל חשוב. אני מוצצת ומלקקת כאילו חיי תלויים בדבר- רוצה לקוות שזה כמעט נעים לך כמו שזה נעים לי.
אני מדמיינת איך כף הרגל השנייה שלך חודרת לי לכוס ומשוטטת במיצים שלי. אני רוצה להזדיין עליה. אני בעיקר רוצה שתדע שאני אוהבת שאתה נותן לי ככה. שאני אוהבת שאתה מוכן. שאתה איתי. שאתה סקרן.

לא בטוחה שאתה יודע מה טוב לך. מה נעים. מה פחות. אולי הכל נעים? הכל מחרמן?

אולי זו אני?

הטיזינג הזה נמתח עוד. כף הרגל רטובה ואני בוהה בך במבט מתחנן.

הפטמות שלי נחות על הרצפה עכשיו, מחוץ לשטיח. מרגישות את הקור. הן קשות. זה הקור.

אני רוצה שתיגע בהן. בכולי.

אתה מנשק אותי עכשיו כאילו שחייך תלויים בדבר. נאחז בי.

מזמן לא רצית ככה. התחרפנת. השתגעת.

אתה מתיישב. אני צמודה לך לרגל. אתה נח שם. נותן לי. מתפוצץ, ונותן. מזיע כמעט.

אתה יפה ככה.

אני מרגישה בתוכך למרות שעוד לא התחלת. מחבקת את הירך שלך, כמעט פוצעת אותך באחיזה שלי. אתה לא מרגיש כלום. האדרנלין משכיח.

שנינו נושמים עכשיו.

זה טוב ככה.

Copilot דואג לי

אני כבר בהתרגשות. יש לי שמלה כזאת, אחת כזו שאני יודעת שתאהב. שתהנה להסתכל עליה.

היא אוורירית ומאפשרת ויחד עם זאת עדיין מותירה אותי מכוסה. שומרת.

אני מקפידה לא ללבוש מתחתיה כלום והמחשבות קדימה כמעט ומייצרות טפטוף על השטיח.

אני לחוצה.

אני יודעת שיתחיל מביך. מכירה את החיוכים שלך. את המבטים החודרים ספק מרפרפים שאתה יודע לנעוץ בי.

אני כמעט מאמינה להם. לקור הרוח.

משתדלת לא להסתכל לך ישירות על הזין ולא ממש מצליחה. זו חצי בדיחה חצי רצינות תהומית.

עד כמה אתה מרגיש אותי.

והכל קורה בדיוק כמו שחשבתי.

אתה נכנס כולך מחייך. זורק מילים ושאלות שאני ממילא לא מצליחה לשמוע.

יורד עליי כמובן (כי זה חלק מהסיפור) ורק כשאתה רואה כמה הפנים שלי כבר סמוקות ממבוכה – אתה מרשה לעצמך ללטף לי קצת את השיער. להרגיע.

אתה שותה איתי כוס יין. לוגם אותה באיטיות בזמן שאני כבר בכוס השלישית, מקווה ששלווה ששמורה למבושמים- תתחיל כבר לשרות עליי.

אני מתחילה לחייך. הקלה מסוימת.

הגוף שלי בוער. מאבדת תחושות בירכיים. כבר לא אכפת לי איפה תיגע, רק שיקרה כבר.

אתה מנשק אותי ואני מרגישה איך החום שלי עולה בשניות, איך זולגות טיפות של מיצי כוס ישירות לכיוון הברך שלי.

אתה שולח יד לתוך השמלה. לתוכי.

אני מתכווצת עליך. עולה ויורדת בתנועות בלתי רצוניות בכלל. אני רוצה להתרכז בחדירה הזאת אבל הלשון שלך בתוכי וזה מפריע לי להתרכז.

אני נשכבת אחורה. צריכה משהו שיתמוך לי בראש כדי להתפקס.

אני מבינה שאתה חודר ולא מפסיק. היד שלך מתקדמת עוד ועוד ואני מדמיינת אותך נעוץ בי ואוחז אותי ככה שעות. אתה מספר לי שהטיול הזה נעים לך. שאתה שולט בי ובכוס שלי כמו שלא יצא לך לפני ושנינו רואים שאני לא באמת יכולה לזוז.

אתה בתוכי עד הסוף.

המבט שלנו מצטלב לרגע ואני בורחת ממנו. זה מפחיד מדי. קל יותר להתרכז בכוס המהופנט שלי.

אתה מנסה לאט לאט לשלוף את עצמך ממני ואני מתחננת שלא. זה כל כך טוב ככה.

אתה מאפשר לי להמשיך להרגיש אותך עוד קצת אבל אני יודעת שיש לך עוד כמה דברים להרגיש ולעשות.

היד שלך בחוץ ואני כמעט בוכה.

אתה מסיר בשקט את המכנסם והתחתונים שלך ולוקח מהרטיבות שלי. טובל בה את היד שלך ומלטף את הזין. נותן לו להיות חלקלק ומוכן.

אני מוכנה ממזמן אבל המומה מהרגע. מנסה לנשום את היד שיצאה כרגע ומילאה אותי כל כך עמוק.
אתה מסביר לי שאתה בדרך למלא אותי שוב, רק בדרך אחרת.
אני לא מסוגלת להביט בך או לנשום בכלל.
אתה מסובב אותי בעדינות על הבטן ומרים את השמלה.
אני מרגישה את האצבעות שלך מלטפות לי את התחת ומחפשות.

אתה מוצא.

אתה מספר לי בשקט שיכול להיות שזה קצת יכאב, אבל שאין לך זמן לבזבז על זיון איטי ומסתגל.

אתה אומר לי לספור ומבטיח שאיפשהו בין 3-4 תהיה כבר עמוק בתוכי.

אתה מתיישב מעליי ואני מרגישה את הקצה של הזין שלך מתקרב. הקצה מתעכב קצת על חור התחת שלי, סוג של מתגרה בו וממנו. טיזינג למי שיודעת שתכף כאב חד וחזק יפלח אותה. אני עוצמת עיניים.

אתה אומר לי להתחיל לספור בקול רם.

1...2...3...

אני רוצה לצרוח אבל אתה מהסה אותי "אני בתוכך עכשיו. תנשמי. לא צריך לצעוק".

אתה צודק כל כך. הצעקה (טוב, חצי צעקה) מגיעה בכלל קצת אחר זה כשאתה מתחיל לזין אותי במהירות, ננעץ בי עמוק שוב ושוב ומפשק לי קצת את הרגליים. עכשיו הכוס שלי מרטיב את השטיח בלי שתהיה לי איזושהי דרך לעשות משהו לגבי זה. זרמים. כל נעיצה כמו לוחצת על כפתור בכוס והוא מתפוצץ.

אני רוצה להגיד לך שאתה מזיין אותי כל כך טוב אבל לא מצליחה להוציא מילה. הפה שלי יבש.

חור התחת התרגל כבר לדפיקות הקצביות ואני מבינה שככה מרגישה מי "שטוחנים אותה חזק".
אני משלימה עם תחושת ההשפלה והייחום. כל כך טוב לי עכשיו.

אני רוצה לבכות. חייבת לשבור את החומה הזו שנוצרה.

אז אני מחפשת כתבות על התצפיתניות. אל תשאלו למה דווקא הן.

ואני בוכה.

מדינה מטומטמת ומשוגעת שמאבדת ילדים לתוך רשע. ואני לא מצליחה להבין כלום. הכל פתאום נראה לי קטן וחסר טעם או משמעות. החיים שלי. הבעיות שלי. למי אכפת בכלל?

המשפחות שלהן מעוררות בי הערצה. הן כל כך שבורות אבל כל כך ביחד. אולי כך נראים פשוט סרטי זיכרון. אני לא בטוחה.

והיחד הזה שובר אותי לרסיסים.

ושוב אני מרגישה כמו כלום ושום דבר. כמו עלה נידף שלא שייך לשום דבר. שאין לו זכות קיום.

תוהה לעצמי אם זה פשוט גורל או שמא בחירה.

אם החומה מסביבי תמיד הייתה שם או שיצרתי אותה לאט לאט ובהתמדה.

לעתים היא חונקת אותי. לעתים היא הדבר שמחזיק אותי ושומר עליי עטופה.

לא לגעת. לא לדעת. לא להתקרב.

ויתרתי מזמן על מה שחשבתי לרגע שהוא אמיתי בחיי. על מה שהחדיר בי תקווה.

הייתי תמימה וסתומה. מאוהבת :)

ידוע שזה מייצר קצרים במוח. חד משמעית.

לב שבור מייצר הגנה בתורו. יש לו תפקיד שלקחתי בשתי ידיים. שבחרתי.

אבל ראבק, אני פשוט רוצה לבכות.

אז פותחת את היוטיוב והם נוחתים עליי בהמוניהם. צער העולם וחוזר חלילה.

מדהים איך חמלה מסיטה לרגע שנאה עצמית.

להביט מהצד באהבה אחרת.

שלא תהיה לא לי ולא להן. או להם.

רוב הזמן אני חושבת שעדיף ככה. לא לחשוב. לא להיזכר.
לא לתת לכל נוף חולף או סיטואציה ברקע להעלות לי זכרונות.
לדבר אליו אבל במינונים שאני רוצה. משפטים פה ושם, הברות. לפעמים רעיון שעולה לי וברור לי שהיה מצחיק אותו.

לפעמים אני מרגישה שהוא איתי. כאילו שיש לי מושג מה היה אומר בכל מצב,

כאילו מדבר אליי.

לרוב פשוט חווה אותו צוחק ומוסיף משלו. אין לזה סוף הרי, לטמטום שלנו.

תוהה לפעמים אם הטמטום עוד נשאר או שמזמן התאדה.

יש ימים שההדחקה יחסית מוצלחת. המוח הסתגל להתעסק במה שמתעסק,

וכל המערכת הזאת שאמורה לקשר בין הלב למוח איכשהו שורדת. מחזיקה.

זה לא שאין לי מודעות לסיפור הזה. זה כמו הנורה הקטנה שדולקת בלילה אצל הילדים.

נמצאת כדי להזכיר. לוודאי.

והייתי רוצה לשכוח. כל כך.

מה טוב בלזכור כל כך טוב את מה שאין?, את מה שאני רוצה?

אבל מי שואל אותי בכלל. איפה אני ואיפה השליטה הזאת שכולם אוהבים לדבר עליה פה...

עאלק שליטה. מלמטה, מלמעלה, מהצד. לא משנה בכלל מה תעשי.

זה טבוע. נצרב כבר מזמן ואין דרך להימלט. אולי אני גם לא רוצה.

אחרי הכל, המודע והלא מודע אצלי כבר מזמן איבדו כיוון (או פרופורציה).

אני חיה בעירבוביה של חוסן דקיק דקיק. כזה שמאפשר כמעט לראות דרכו.

מי שמנסה כמובן.

למזלי, אף אחד לא מנסה ומי שניסה הוברח. 

רוב הזמן אני חושבת שעדיף ככה. לא לחשוב. לא להיזכר.

רוב הזמן זה עובד.

עד שזה לא. עד שהכל מתפרץ כמו רעידת אדמה או לבה או טילים שעדיין לא הגיעו אלינו מאיראן.

בבום.

ואז אי אפשר כמעט. אי אפשר כלום.

אין מה להחזיק ואין את מה לחזק. הכל נשבר. מתנפץ.

הגעגוע שורף כמו כוהל על אצבע שרוטה או כמו מלח על תחת פצוע (ניסיתי. בחיי).

לו כאב היה דם הייתי שותה אותו באין מפריע. מתעלמת מהטעם המתכתי ואפילו נהנית.

לו כאב היה דם, אפשר היה גם לנגב אותו. אפשר היה לחבוש. לנשק את הפצע.

אפילו להתבונן בו.

ואולי זה כל הקושי. אולי לראות ולהרגיש זה בדיוק מה שבלתי אפשרי.

מפחדת שאולי זה לעולם. מדחיקה.

אין לעולם ואין עולם. זה כאן ועכשיו. 

תתעוררי.

צופה באיזו סדרה, עולים צמד המילים "יחסי סאדו".

"אמא, מה זה סאדו?"

לא עונה. לא שמעתי.

"אמא, מה זה יחסי סאדו?"

מכות ממי, יחסים עם מכות.

"מה???"

נו, לא מכות. אלימות.

מתרצה.

לשים לו תשורת יומולדת (יין משובח ועוגה) שתחכה לו בבית (כי אין סיבה הגיונית שתצליחי לראות אותו מחר), ובת הזוג שלו בבית.

את מחבקת אותה, אומרת לה שתכלס זה בשביל שניהם ושיהנו מחר ביום כיף (היא מארגנת לו),

והיא כל כך יפה זוהרת ומקסימה,

ואת יוצאת משם בוכה.

לא בגלל שהיית רוצה להיות איתו. חד משמעית לא.

פשוט בגלל שלך- שום דבר לא הסתדר. שום דבר לא קרה כפי שהיית רוצה ואת פשוט עצובה במסע החיים הזה.

זה חשוב לבכות. לעתים זה הכרחי אפילו ואני פשוט שמחה שאני קצת מצליחה.

תקוע לי גוש בגרון שאני מתה לפרק, לבלוע ולשכוח.

שתהיה שם דממה.