"תקשיבי מותק, תוך חודשיים את כבר לא תאהבי אותי".
הוא כל כך אוהב להגיד לי את זה. פאק עליו ועל ההגנות שלו. הוא לא מבין כלום.
כמעט שלוש שנים טיפחתי פנטזיה.
הוא היה בה כל יכול. סופר הירו שכזה. אחד שיודע בדיוק מה לומר ומתי ואיך. וכל זה מגובה בסקס אפיל מטורף שגרם לי לרייר בכל פעם ששמעתי את הקול הנמוך שלו במסדרון.
הוא בכלל לא ראה אותי ערומה, אבל את הבפנים שלי הוא הכיר מצוין. הוא ידע לשחק ולתפעל אותי מעולה. לשמור על אש קטנה.
עם הפנטזיה גדל הריחוק. החברות היפה שלנו, ארוחות הצהריים (יש לי קטע כזה. לא מסוגלת לאכול ליד מי שאני אוהבת. פשוט לא) שהיינו מורגלים בהן נראו כמו זיכרון רחוק ומצאתי את עצמי נאלמת מולו.
אני.
כמעט תמיד יש לי מה לומר (והרבה. הילדים שלי בכלל טוענים שאני אמא חופרת), אבל מולו? זה שיודע הכל? הגאון הזה? שהוא גם חכם וגם מצחיק וגם שנון וגם....
מניאק. כן, סוג של מניאק.
הוא ידע לשאול אותי איזה פורנו אני אוהבת וביקש שאשלח לו לינקים. אחר כך ביקש שאתאר לו בפרטים את הזיון ההוא שהיה בחצר ההיא.
וסיפרתי. בפרטים. והוא הקשיב ושאל שאלות, ואז עוד כמה.
הוא השתמש בי. חי דרכי. חי מולי.
כשהוא עזב, אחרי שלוש שנים, הבאתי וויסקי (טיצ'רס. כי זה מה שהוא אוהב) ועשינו לחיים. שנינו. במשרד שלו שהיה פעם גם שלי.
לרגע הייתה שם אינטימיות מפעם. לרגע נתתי לעצמי להפליג עם הפנטזיה, שוב.
"אפשר שנעשה שיום אחד נפגשים ואז שלושה ימים לא?, בשביל הגעגוע".
בטח שאפשר. פאק, הוא וההגנות שלו. דביל.
