אני לא מתרגשת מאנשים "מהתעשייה".
עם כמה מהם יש לי ממשקים יומיומיים, ובכלל, מכירה את העולם הזה די מקרוב.
בהתחלה חשבתי שהוא סתם אחד. חכמולוג, מתלהב מעצמו, זיין שכל.
הייתי דנדשה בכלוב ועדיין קיבלתי עשרות אדומות ביום. אז נכון, היה בו משהו שתפס אותי בניגוד לשאר, אבל עדיין, יש לי בעיה עם מי שמתעקש לשמור על אנונימיות בצורה קיצונית כל כך.
רק דבר אחד הוא אמר על עצמו כבר מן ההתחלה, "אני במאי".
אז טיפטיפה התרשמתי, בכל זאת, אולי הוא יביים את דרכו אל תוך הלב והכוס שלי (כן, בסדר הזה), והסכמתי לפתוח לו פתח.
היום כבר לא הייתי מסכימה.
והבמאי הזה, ידע את העבודה.
הוא ידע מה לומר, ואיך לומר. היום אני כבר סקפטית, אבל אז, כנראה שרציתי להאמין שיש דבר כזה של תשוקה מילולית. של פנטזיה מדומיינת. של מי שמסתיר את עצמו למען הריגוש שיגיע כאשר ניפגש סופסוף.
בראש שלו הסצנה כבר בוימה.
כנראה סצנה שביצע כמה וכמה פעמים, או אולי ביצע במוחו. אין לדעת.
בכל אופן, הוא נשמע מאד משכנע,
"בעלך יצא בבוקר לעבודה, ואני אגיע. את תחכי לי עם כיסוי עיניים, בעמדת מוצא כזו או כזו ואני אכנס (ואכניס כמובן) . ככה. פשוט וקל.
אני גם אגרום לך לגמור כפי שאף אחד אחד מעולם לא הצליח. את תראי. יש עוד כמה שזה כבר הצליח איתן."
מהיום הראשון להיכרות שלנו הוא ניסה להוציא ממני את כתובת הבית.
מצחיק.
אני?
זו שגדלה בבית של קצין משטרה???
זו שעד גיל 30 לערך עדיין הלכה ברחוב בעודה בטוחה שעוקבים אחריה??
ואכן, לא אמרתי לו. לבמאי.
לימים (חודש פלוס מינוס) גיליתי מי הוא.
עשיתי אחד ועוד אחד, כמה טעויות של "מתחילים" (גם במאים לפעמים טועים), והגעתי לאיש ולאגדה.
חשפתי אותו (בפניו כמובן. אני לא נוהגת להרוס משפחות. זה פחות הקטע שלי).
והסצנה?
ההצגה?
הפריים??
התעופפו והתאיידו להם באוויר.
מופתעים כמוני? ;-)
בדיוק.
כי יש הצגה לנהל.
אין זמן להתעסק ב'מאחורי הקלעים' .
אולי בשנה הבאה.
