הכרתי אותה באוניברסיטה. לא יודעת להסביר, אבל משהו בה משך אותי, סיקרן.
לא הסתובבנו באותן קבוצות, כל אחת עם 'הפמליה' המטופשת שלה (ככה זה כנראה עם בנות שלומדות פסיכולוגיה), אבל מפה לשם מצאנו את עצמנו באותה מסיבה רוקדות קרוב.
היא הציגה בפניי את השותף שלה לדירה שישר הסתער, ומנגד גם היא פלירטטה שם עם מישהו.
עדיין, משהו שם הרגיש לי אחר, מולה.
חודשיים קדימה.
אני ישנה אצלו.
מתעוררת לעוד בוקר של לימודים, הוא כבר יצא מהבית ואני עוברת לחדר שלה. למיטה שלה.
אני מסיטה את התלתלים שלה הצידה ונותנת בה מבט ארוך.
זו פעם ראשונה שיצרתי מצב מתחילתו.
רציתי אותה. רציתי לדעת איך זה ירגיש להשיג אותה. איך זה ירגיש לגרום לה להתאהב בי.
איזו תמימות.
התאהבתי גם.
שולחת יד אל בין הרגליים שלה.
תמיד קינאתי בה על הגמירות המהירות והחזקות שלה.השיער הסמיך השחור לא מנע ממני לשלוח לשון ארוכה אל תוך המיצים שלה ולינוק את כל הרטיבות שניגרה ממנה.
היא הייתה בידיי.
שלי כמו שאף פעם אף אדם לא נתן את עצמו עבורי.
העריצה אותי כמו שאיש לא העריץ.
ואני?
רק רציתי להיות נורמלית.
זאת שיכולה לספר לאמא שלה בטלפון על הבחור החדש בחייה. זו שיכולה לצאת יד ביד עם האהובה שלה ולא להרגיש מבטים ואכזבה מכל כיוון.
הייתי ילדה.
הייתי טיפשה.
אז פגעתי.
רמסתי אותה. התעללתי בה.
נפרדתי ממנה בכל סוף שבוע וטרקתי בפניה את הדלת בעודה מתחננת לליטוף אחרון.
התחלתי לצאת עם כל מיני בחורים ותיארתי לה בפרטים בדיוק מה עשינו, איך מצצתי וכמה זויינתי.
היא לא וויתרה. ככה זה כשמכורים. היום אני יודעת.
אחרי שנתיים של דרמות אינסופיות, כי חוזרות, נפרדות, אוהבות, כואבות, היא יכלה לי פתאום.
גידלה עמוד שידרה, או יותר נכון מצאה את זו שתיתן לה את כל מה שאני סירבתי. את כל מה שאני מנעתי.
ואני, כמו תמיד, לומדת רק בדרך הקשה.
על הברכיים בכיתי והתחננתי. "תני לי רק עוד הזדמנות. אני אשתנה, את תראי!. אני אוהבת, אני קורסת...".
ושם זה נגמר. כי מי שהעריץ לא יכול יותר לאהוב סמרטוט נאלח. חתיכת גוש מתחנן ומושפל.
היא ניצחה, בדרכה.
אני חושבת, ששם התחיל הכאב. שם התחילה תקופת החתכים. שם חיפשתי להרגיש דרך הגוף, כי הלב כבר לא עמד במעמסה.
אה, והיא הייתה הרוקרית הכי טובה בבאר שבע, וגם בחיפה.
היא כתבה לי שירים.
היא לימדה אותי שיש בי כח.
כח להרוס.
