הפסיכולוגית שלי אוהבת אותי. ככה נראה לי לפחות.
במשך שנה וחצי לא הצלחתי לקרוא לה בשם.
יש לה שם ארכאי כזה, מאלה שפחות נוח להגות, ולא הייתי מסוגלת.
למרות שלפעמים אני ממש רוצה לקרוא בשם. לעתים זה הכרחי. מעביר עוצמה, רגש, נוכחות.
אז לקח לי שנה וחצי, והיום כבר אין לי את הבעיה הזו. האמת? לפעמים אני בכוונה קוראת לה בשם. מעין תזכורת כזו לעצמי שאני יכולה. שאני כבר לא נרתעת מלעשות את זה.
שעברנו שלב.
אתמול, לראשונה, אחרי שנתיים וחצי היא נכנסה בי. ונכנסה בי חזק.
אם מישהו היה מביט מהצד הוא וודאי היה רואה איך הצבע אוזל מהפנים שלי, איך ההיי שהגעתי איתו הולך ומתרסק עמוק לתוך בור שחור.
והיא לא אחת שנכנסת. היא מאד שקולה.
אחד הדברים המרגיזים אצלה זה שהיא אף פעם לא אומרת "תעשי כך" או אחרת. זה יכול להטריף אותי.
אז אתמול היא אמרה. חד וחלק.
אף פעם לא ראיתי אותה ככה.
והיא הבטיחה שתישאר לצדי ותהיה שם תמיד (טוב, כמה שאחליט להחזיק אותה מן הסתם, בכל זאת, אני בעלת המאה בסיפור הזה).
מניחה שניסתה לטעת בי ביטחון. כלשהו.
היא אומרת, שמה שחשוב להבין לעומק זה למה בעצם יש לי צורך כפייתי לשחזר מערכות יחסים שבהן אני האישה 'הנוספת'. זו שצריכה להתחנן ליחס, זו שצריכה (או אין ביכולתה שלא) לקנא, לכאוב, לסבול.
זו שלא מאמינה שאפשר לאהוב רק אותה, כי היא אף פעם בעצם "לא מספיקה".
היא אומרת שזה נמצא אי שם בעבר שלי (טוב, ראיתם פסיכולוג שלא מכוון לשם?), ואני מניחה שתמיד אפשר לגלות או לנסות להבין על מה זה יושב.
אבל השאלה הבאמת מעניינת היא אם אותה הבנה, או תגלית או תובנה תשנה משהו.
אם הצורך הזה, ההרסני מבחינה לוגית אבל כל כך חזק ממני רגשית - יכול להשתנות?
אני נוסעת הלילה. אולי אביא איתי בחזור את הקורונה (ואולי לא). מה שבטוח, המחשבות לא ירפו.
יש למישהו כדור שמפסיק מחשבות? כי נמאס לי להיות רדופה.
