תמיד אהבתי לקרוא. משהו בספרים, ביכולת הזו של המילים הכתובות לייצר עולם צבעוני וכמעט אמיתי - היפנטה אותי.
גם עם סרט טוב זה עובד לי, אבל סרטים מסתיימים מהר מדי. ספרים לא.
כשנסעתי עכשיו, לקחתי איתי ספר שרציתי כבר מזמן לקרוא. חיכה לי ליד המיטה וכל פעם הדפתי אותו למען סיפוק רגעי וקליל בסמארטפון.
למזלי, טיסות לואו קוסט כוללות בתוכן: כלום, ולכן הצלחתי להתחיל לקרוא. הרי ההתחלה היא זו שקשה (כמו כל התחלה בעצם).
להיסחף לתוך ספר זה משהו שקורה לא אחת. מכל מיני סיבות. אבל הפעם, זה כאילו היה חזק ממני. אני לא אוהבת קלישאות, נמנעת מהן אפילו, אבל משהו בדמות הראשית, או אולי המשנית דווקא טלטל אותי מאד.
ההתמסרות שלה.
היכולת שלה ללכת עד הסוף עם הכל. עם האהבה שלה, עם הרצונות שלה, עם הסיכון. לא לשים זין ופשוט להיזרק כל כולה על הסיכוי שהיא כל כך האמינה בו לחיים שלמים ואמיתיים.
מדהים אותי תמיד איך הכל מתחיל ונגמר ברגש. תקראו לו איך שתרצו. אבל רגש. זה שמניע, זה שגורם לך להרגיש שאתה חי. זה שמוציא ממך את התכונות הכי טובות שלך, את הרעיונות הכי מבריקים ואת השמחה הזאת שלא תמיד קיימת.
אני שונאת את זה שאהבה מוציאה ממני את כל הללו. שונאת להיות כמוה.
שונאת שאין לי את השליטה והאיפוק להיות "מי שצריכה להיות" באופן המוגדר והנוח לכולם. שונאת.
שונאת שהכל נשמע לי הרבה יותר בהיר כשאני מולו. הרבה יותר טוב. שונאת שאני מרגישה יפה לידו ומכוערת ליד אחרים. שונאת לחשוב שהשתן שלו על הפנים שלי הוא הנוזל הכי טהור וטעים. שונאת את ההתמכרות הזו.
רוצה להיות כמוה. מתמסרת עד הסוף. מתאבדת על מה שצריך או לא צריך ונושאת בתוצאות.
אוהבת לחשוב שאולי יום אחד זה יקרה גם לי. שאולי זה קיים גם במציאות, לא רק בספרים.
ועכשיו?
צריך לשאת בתוצאות.
ב. י. ד. ו. ד