מכל הליינים בעיר בחרת להגיע דווקא לליין שלי.
לבשת את החולצה השחורה מקסטרו שאני כל-כך אהבתי וסקיני ג'ינס שהיה מסגיר את הזקפה שלך, בזמנו.
שלחת לי חיוך חטוף עם עיניים גדולות ושואלות.
אם לא הייתי כל-כך פאקינג כועסת על הבן זונה שאתה אולי הייתי מגניבה לך חיוך בחזרה, BUT NO.
ואחרי שראיתי אותך והתמלאתי בכעס שאסור לי להוציא עשיתי את מה שאני עושה הכי טוב- התחלתי לשתות.
ערבבתי כל-כך הרבה צ'ייסרים שונים שיצרו מערבולת בקיבה החלשה שלי and I lost it.
בין לבין בלעתי את חתיכות הלימון {what the hell} ואיכשהו לא נחנקתי מהן למוות.
התחלתי לצעוק, לנופף בשיער שלי לכל עבר ואז נצמדה אליי איזו בחורה ברונטית מזמינה אותי לרקוד, ורקדתי איתה.
תוך כדי הקפדה על שמירת החיכוך ביני לבין הספק זנזונת ההיא שהייתה צמודה לי למפשעה הסתכלתי עלייך. ישבת על הבר יחד עם שני חברים שאני לא הכרתי, זרקת חיוכים לכל עבר והגנבת מבטים לכיווני בין שוט לשוט.
אני מוכנה להישבע שלא צפיתי את הצעקה שתיפלט מבין שפתיי. אני כבר לא שולטת בעצמי.
ומה יעזור לי להמשיך לאבד שליטה אפילו יותר? להמשיך להשתכר כאילו חיי תלוים בזה.
צחקת לנוכח גלגול העיניים שלי כשהברמן סירב לתת לי עוד צ'ייסר טופח לחבר שישב משמאלך על הכתף כאילו מי ישמע.
וכמחאה עליתי על השולחן רוקעת ברגליי ומתחילה לצעוק לכל עבר כמו משוגעת, מעדתי קלות ואז פרצתי בצחוק שהכיל בתוכו כל כך הרבה רגשות.
ראיתי אותך מסתכל לכיווני, משועשע מכל ההתנהגות המביכה שלי, ספק נהנה ספק חושב שעשית טוב שנפטרת מהמשוגעת הקטנה.
החלטתי להתגרות בך קצת, צרחתי את כל מה שהיה בי כדי שהבחורה הברוטנית שהתמזמתי איתה לפני מספר דקות תבחין בי ותעלה לארח לי חברה.
הלוואי שהיו לי יכולות ניבוי, כך הייתי נמנעת מלעשות זאת, כך הייתי יודעת שברגע שאנשק אותה אני אקיא את כל מה שהיה נצור בתוכי והייתי מונעת את כל המבוכה הזאת.
אז אחרי שלושה שבועות ראיתי אותך, ולא הפסקתי להביך את עצמי עד כדי הקאה.
הידד לי.