אי של שקט

ובבית ההוא,

 

 

 

בלב השדה,

 

 

 

רחוק מעין כל אדם

 

 

 

רחוק מאוזן בני אנוש 

 

 

 

קולך החלוש מיבב. 

 

 

 

מבעד להריסות,

 

מעט אור בחסות ירח שכמעט נסתר.

 

 

 

דמותך אינה יותר מצללית שנעה מצד לצד,

 

 

 

קשורה בשלשלאות,

 

 

 

מרגישה נטושה ,

 

 

 

בודדה ,

 

 

 

מתמודדת עם הנורא מכל.

 

 

 

השקט - והמחשבות המגיעות יחד איתו. 

 

 

 

מה יקרה עכשיו?

 

 

 

האם אביא איתי מזון או משקה? 

 

 

 

האם אשתמש בך להנאותיי?

 

 

 

האם תשמעי קולי או תחושי בחום גופי?

 

 

 

האם תמשיכי להתבוסס בתוך עצמך?

 

 

 

האם תצליחי עוד לעצור את צרכייך, 

 

או שתצטרכי לחיות בתוכם?

 

 

 

מלוכלכת,

 

 

 

מזוהמת,

 

 

 

חסרת כל חן,

 

 

 

כל טיפוח, 

 

 

 

אינך ולו שק של רקמות עור ועצמות. 

 

 

 

חלמת על הרגע הזה כל כך.

 

 

 

פנטזת על היום שבו תיהי קשורה ומבודדת,

 

 

 

בבית הנטוש

 

 

 

ועכשיו,

 

 

האם תיהי חזקה להכיל את המציאות ?

 

האם הפנטזיה שהפכה למציאות

 

 

עדיין גורמת לרטיבות בין רגלייך?

 

האם עינייך דומעות מאושר -

 

או מפחד.....