אתמול
30 שנה אחרי שעליתי לבמה בטקס סיום
בית הספר היסודי
אתמול בדיוק באותו המקום עלתה הבת הקטנה שלי
סיימה את לימודי כיתה ו ובדרך לחטיבת ביניים
וואו כמה השתנה
אני זוכר את הטקס ההוא כאילו היה אתמול
הצגה מושקעת בסימן העלייה (סאלח שבתי)
אפילו חירבשתי כמה משפטים במבטא צרפתי
חצר בית הספר הייתה עמוסה בהורים אחים ומשפחות
קרובות
30 שנה ואני זוכר עדיין את המחנכת שלי
ואת מנהל בית הספר הקשוח שהיה
אני זוכר את התחושות שלמרות שהייתי ילד די בעייתי
תמיד הרגשתי בבית הספר מקום די בטוח
ידעתי שלאנשים האלה איכפת ממני באמת
ולמרות כל מה שעשיתי לא וויתרו לי או עליי
והיום 30 שנה אחריי
טקס משעמם
פולחן הלל לבית הספר והמנהלת שמאדירה את עצמה ואת צוות המורים
חצר כמעט ריקה
בקושי חצי מהקהל שהוזמן
ההורים משועממים גולשים בנייד ללא הפסקה
צורכים ריגוש בפייסבוק בלייקים על תיוג מסיבת הסיום
כאילו שזה טקס האוסקר לא פחות
בית הספר לא היה מקום לילדיי כמו שהיה. עבורי
הצוות בחלקו אוסף פנסיונרים חסריי סובלנות ודרך
פוטרים הכל בריטלין ושליחת ילדים לאבחונים בלתי פוסקים
מצפים מההורים ללמד את הילדים בבית את החומר
שהם לא מספיקים
אולי כי הכיתה עמוסה
אולי כי פשוט זה לא חשוב להם מספיק
השעון דופק תיכף יוצאים לחופש גדול
עושים וי על עוד מחזור שאינו שם עוד
אני לא מכליל את כל המורים
מכיר בעצמי כמה כאלו שהייתי שמח לשים את ילדיי בידיהם
ואולי זה פשוט פני הדור
רדיפת הישגים וציונים
רדיפת לייקים
הזנייה של מע' חינוך
הזנחה של ערכים