מתלכלך

לא הטרלה לשם הטרלה.

חלילה.

לשם העברת זמן.

מטרה מקודשת, לא?

נתקלתי שם בסדרה קומית-בלשית/משטרתית בריטית, שרק אחרי הצפיה בפרק הראשון התברר לי שהיא די ישנה, משנת 2012 אם אינני טועה.

בכל מקרה, בין שלל הבדיחות היתה אחת שמצאה חן בעיני במיוחד: בבוקר שאחרי ששכבו לראשונה, נפגש הזוג במטבח והגבר שואל את האישה:

"?How do you lke your eggs? poached, scrambled or unfertilized"

לא נראה לי שאוסיף לצפות בפרקים נוספים של הסדרה, אבל LOL גדול. 

אף פעם לא חשבתי שאצפה בסדרות מתח צרפתיות וגרמניות.

אבל זה קרה. באישון לילה, הווליום על אפס, כי מה זה כבר משנה.

פרק אחרי פרק, עד שהעיניים נעצמות והראש נשמט. ואז לישון.

קרול בוקה, כל כך יפה, אשה "בשלה", על גבול הגדרת ה"מבוגרת" (אגב: אני לא מיזוגן ולא מיזוגיניסט ולא בטיח, רק יש לי עיניים בראש).

גרמנים עם הבוטות שלהם, חוקרת משטרה נשגלת בעמידה בספרייה על ידי המפקח הממונה עליה, שרק מחכה שאשתו תיקח את הילדים להוריה בסוף השבוע כדי שיוכל להמשיך לאמלל את ... שתיהן בעצם. וזה רק בפרק הראשון ובאמצע השני ... המשך יבוא, אולי כבר הערב.

ZZZZZZZZZZZZZZZZZZ........... 

לא משנה כמה אחוזי מוצקים (ככה זה נקרא?) יש בשוקולד המריר שאת מתיימרת להיות.

בכלל לא מעניין אותי כמה קרמית ונוגטית ונימוחה בפה, מתוקה ומענגת חך, את מספרת שאת.

אני בכלל בקטע של שוקולד לבן. כן, זה שאניני טעם או מומחים לנושא אומרים שהוא בכלל לא, או לא ראוי להיקרא, שוקולד.

אולי לא זר ומוזר, אבל קצת דחוי. לא במיינסטרים, גם לא בטוח שזכאי לתואר "טעם נרכש" אבל בהחלט לא "כוס התה" של כל אחד/ת.

אולי את החפיסה שממתינה לי, שם בצד, על המדף?

בלי קורי עכביש עדיין, רק אולי קצת אבק שהצטבר?

באתי לעשות לך "פוּווווו".

סטירות.

חזקות.

חדות.

קצובות.

של יד עטויה כסיית עור מחוספס, משופשף.

על תחת, מתוח או קצת פחות.

אבל התחרות היא תמיד זהה: מי יתעייף ראשון, מי יישבר.

ושניהם נשרפו בכנסיה ההיא בפאריז.

סיפור על רקע רומאנטי עם סוף טראגי.

"נבוקו בירושלים" מכריז הקריין בפרסומת המשודרת ברדיו.

סבל אנושי בל יתואר הופך ליופי אמנותי בעיני ואוזני קהלים מסויימים.

מצוקה אמיתית של אחרים מנוצלת לרעה כיום, מדי יום, בין השאר על ידי אנשים פה.

ותשוקות, רצונות או צורך שחייב לבוא על סיפוקו, נענים מדי יום, מתגברים או נכבים, כל הזמן.

אני ריאליסט. טוב או רע זאת לא השאלה. זו המציאות, ואיתה מתמודדים או ממנה בורחים, או פשוט יושבים בצד.

חושך יורד על העיר,

אורות עולים במגדלים.

ערב רד, ערב רב.

דכדוך פושה בי.

איפה את?

"אני כל הזמן חרמנית. לא יכולה להפסיק לחשוב עליך."

"גם כשאת מכינה לילדים סנדוויצ'ים לגן ולבית ספר?"

"אז, פחות."

"אהה."

תמיד כשאני שומע "אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת ...", אני מתחיל לטפח ציפיות, רק כדי להתאכזב שורה או שתיים אחרי זה.