מתלכלך

אני כותב פוסט בבלוג ו"רק שם אותו כאן".

אחר כך אני מתיישב ליד שולחן, כמו בעל בוטיק שמחכה לקליינטים (קליינטיות, למה לא לדייק).

מדי פעם נכנסת מישהי, מעיפה מבט חטוף או יותר פנורמי, ויוצאת.

לעתים נדירות מישהי גם תתעכב לפשפש.

אני מחייך, מתלבט אם לשאול אם אפשר לעזור.

אבל לרוב אני שותק. נותן להן את הזמן, אם יצטרכו אותו.

כמעט אין קונות.

לפעמים אני בעצמי תוהה איך וממה אני חי.