פעם ראשונה שאני כותב פה...
לא עשיתי את זה מעולם. ואני כבר חמש שנים נמצא פה בצללים וקורא את מה שיש לכם לומר.
אבל פעם ראשונה שמישהי נפרדת ממני ואני מרגיש כעס. גם עצב. אבל הרבה כעס. על שנה שבה הדחקתי את המיניות שלי, את הא-מונוגמיות שלי בשביל לרצות אותה. נתתי את הלב והנשמה ולא הרגשתי הערכה.
כתבתי הודעות לחברים שלה, על שאני מצטער שלא אראה אותם יותר. וזה גרם לי לבכות, בערך שעה רצופה. כי פרידה זה קצת יותר מבנאדם אחד. זה מהאחים והאחיות שלה, זה מהכלבה שלה, מההורים שלה שהאכילו אותי במשך כל השנה הזאת וקיבלו אותי לבית שלהם למרות שהייתי זר מוחלט והחברים. מעגל חברים חדש שלא הייתי פוגש בשום צורה אחרת.
אז הרגשתי צורך לשתף. לא אתכם, סתם את הדף. לפחות הכתיבה תשחרר אותי קצת. אולי.
אז כואב לי הלב, מקווה שהוא יחלים.
גם כואבת לי היד והשן אבל זה לא קשור. צריך לבדוק את זה.