בעודי מנסה להירדם מאוחר בלילה כשהראש בשעון ארה"ב הרגשתי כאב קל במרפק ימין עליה גופי נשען. ואז נזכרתי שספטמבר הגיע כל כך מהר ושהיום שלום חנוך בן 75 וחברותיי המורות התחילו ללמד ועוד מחשבות שלא עוזרות להירדם. ברצף המחשבות נזכרתי פתאום בי מתעורר בבלינסון חסר אונים וחסר הרגשה ביד. לקח לי רגע להבין שאשכרה עברה חצי שנה מאותו רגע. מהניתוח הראשון שלי. מההרדמה הכפולה. מהתקווה הגדולה להתרפא. שהכאב ייגמר. שאוכל לחזור לשחק בלי פחד. שנתיים הסתובבתי עם פציעה שסירבה להיעלם. שורה של אורטופדיים שלא האמינו ולא הואילו אפילו להביט ביד. סבבי פיזיותרפיה מתישים ללא תוצאה מספקת. זוכר את הכסף שנאלצתי להשקיע כדי לקבל בדיקה ראויה. זוכר את הצילום שהוכיח שיש בעיה ויותר חשוב שיש פתרון. שיש תקווה. ניתוח ממוקד שיחזיר אותי לשגרה שלפני הפציעה. אבל אי אפשר לחזור לאחור. אני במקום הרבה יותר טוב והמנתחים השוויצו במקרה שלי לעמיתיהם ואמרו לי שאני יכול לחזור לשגרה מלאה. אך הכאב טרם עבר. אולי ייקח עוד כמה חודשים. אולי אני שבור וצריך להשלים עם התבגרותי שתעלים לי יכולות. מזל שתמיד אפשר גם לסגל יכולות חדשות אחרת החיים היו ממש מדכאים. אני מתחיל שנה עברית חדשה, עם כמה צלקות מהניתוח, כאב קל יותר ותקווה קטנה שלא רחוק היום ואוכל להחזיק את המחבט לרוץ אל הכדור ולחבוט. בלי פחד
לפני 3 שנים. 2 בספטמבר 2021 בשעה 11:17