לכבוד ערב יום השואה...
קניתי נעליים חדשות.
בקודמות היו חורים.
לא יכולתי ללכת איתם יותר.
אנשים הלכו פה בנעליים מכאיבות ולפעמים במספר מידות מתחת למידתם,
ואני לא יכול ללבוש נעליים עם חור קטנטן.
אבל עזבו אותם, הם סבלו.
עזבו אותי, אני סובל.
הנעליים החדשות שלי לא ביקשו להיות פה.
הם לא כאן מרצון.
הם סך הכל ישבו להם בחנות, במבצע, ואני לקחתי אותם, בלי להגיד להם לאן ילכו.
נעליים לבנות, חדשות, נקיות, טהורות, שלא עברו עדיין כלום.
הם אפילו לא עברו יום אחד של הליכה.
ועכשיו הם הולכים לדרוך על מתים.
לדרוך על פולין.
לעבור על אדמה ארורה לשבוע ימים, בלי אפשרות בחירה, לפני שהספיקו להתרגל לקיומם בעולם.
הם נבחרו בסלקציה מתוך זוגות רבים.
הם נועדו להריסה ונלקח מהם נעוריהם,
החודש חודשיים הראשונים שבהם שומרים עליהם טוב טוב.
ביומם הראשון הם עברו בקברים, בבוץ ובגשם.
אני רוצה לבקש סליחה מנעליים אלו,
שנאלצים לעבור את כל זה בתחילת דרכם.
להגיע לערמת עפר של אנשים
לובשי הנעליים ייבכו על אחיהם בערמת העפר.
לובשי האנשים ייבכו על אחיהם בערמת הנעליים, שגם הם הובאו לשם במקרה.
האנשים נבחרו לשם, לא הם.
ובסוף הכל יילך, הנעליים יאספו לפח והאנשים ייאספו לפח שלהם.
נזכור את הנעליים, ולא נשכח.