בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אם כבר אז כבר..

לפני חודש. 9 באוק׳ 2020, 14:54

Repetition compulsion זה מושג ענק...רובנו בכלל לא מכירים אותו כלפי חוץ, אבל בהחלט מכירים אותו מבפנים.
יש אירועים שיותר גדולים מאיתנו ובוודאי לנפש שלנו להכיל, אז היא פשוט פועלת בתת מודע..

חלקנו ינסו לעשות את החיבור עם משקעי העבר וחלקנו לא חושבים אפילו שיש קשר. אבל יש. והוא חזק.
הרצון העז לשחזר חוויה מכאיבה מתוך מטרה לתקן אותה, מסב הרבה כאב..

הלוואי והיה אפשר לשחרר את זה בלחיצת כפתור. הלוואי והיה קסם או סכום כסף שאפשר להשקיע על מנת שזה יעבור.
הצורך הזה בתיקון חוויה הוא כ"כ עוצמתי, עד שממש תמות נפשי עם פלישתים..זה יהרוג אותי גם בדרך, אבל העיקר שהעוול יתוקן והצדק ינצח..      אז הצדק תמיד מנצח? זה שווה את זה? אני לא חושבת. עדיף להשקיע את האנרגיות בלקבל ולשחרר..

לפני חודשיים. 23 בספט׳ 2020, 22:37

 

 

לפני חודשיים. 18 בספט׳ 2020, 22:56

עכשיו הגיע הרגע
הרי חיכית לי
ואני תמיד חיכיתי לך
והנה היום הזה הגיע
עכשיו מבטיח
שאף פעם לא תהיי לבד

ואם תבוא אליי
נישאר כל הלילה
ואלחש לך מילים
שתדע שאני שלך..

לא יודעת למה, אבל השיר הזה מתנגן לי כבר כמה ימים בראש..אולי בגלל המצעד של גלגלצ שחשבתי שמגיע לעידן לזכות, ולא חביב. 

"עכשיו הגיע הרגע, הרי חיכית לי ואני תמיד חיכיתי לך" מדבר בדיעבד על משהו שהוא היה מאוד ידוע, ושניהם מבינים את זה רק ברגע הנתון הזה. לא חבל על כל הזמן האבוד הזה? הרי חיכית לי ואני תמיד חיכיתי לך!

"והנה היום הזה הגיע, עכשיו מבטיח שאף פעם לא תהיי לבד"... האמת? אני ממש מתה להאמין לך, בעיקר אחרי כל התלאות שעברנו. עכשיו אתה רק צריך להגיד את זה.

"ואם תבואי אליי, נישאר כל הלילה, ואלחש לך מילים שתדעי שאני שלך".. הדובדבן שבקצפת.. אבל גם פה יש תנאי, ובסופו של דבר היא זאת שצריכה ללכת אליו בשביל לקבל את הפרס... אךךך הפרס. יקר מפז. היא תקבל את הדובדבן הכי טעים, הכי אדום, והכי קר שרק יכלה לחלום עליו. להשאר כל הלילה, ולהתמסר בצורה טוטאלית לצד השני, רק ממילים, מלחש, בלי מעשים ועם אפס מגע. לשים את הראש, ולהתעורר מחר..

נראה לי שבסופו של יום, אחרי עוד ארוחת חג ועוד קצת חושבים וכנראה יותר מדי יין, כולנו מייחלים שיגיע הרגע שלא נהיה לבד.

לילה טוב 🖤

לפני חודשיים. 16 בספט׳ 2020, 14:45

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

 

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

לפני שנה. 21 ביוני 2019, 1:49

כמה שאת יפה.                                                חזקה, מאיימת, אלימה, וממכרת. את כמו אש.

 

אני אוהבת שתיקות. אני אוהבת את הרעש שלהן, אם מקשיבים מספיק טוב.

אני אוהבת את המחשבות המעורפלות שרצות תוך כדי.                                                                  הן הכי ברורות שיש. 

אני אוהבת את הריחוק שהיא יוצרת.                בעיניי זה הכי קרוב שיש.

אני אוהבת את החוסר תקשורת שהיא יוצרת.          בעיניי זה המקום להתפרע.

אני אוהבת את האלימות שהיא יוצרת.                  בעיניי זה מראה על דאגה.

אני אוהבת שתיקות. אני יודעת להסתדר איתן טוב. אבל לא כל מה שאני אוהבת הוא נכון.               

 

 

 

לפני שנה. 17 ביוני 2019, 23:27

הכל התחיל בערך לפני שלושה שבועות..
הוא היה בחור עדין, מתוק, רגיש, עיניים כחולות ירוקות, לא ככ כריזמטי אבל עם הרבה תשוקה..
נפגשנו בים, הוא אמר שהוא קצת קינקי, וסיפר לי על העולם של הבדסמ, שלפני כן לא חשתי אפילו צורך לדעת מה הוא כולל.
משהו אצלי באותו רגע נפתח, והסקרנות ניצחה.
הדרך מכאן לכלוב הייתה מאוד קצרה בלשון המעטה.
בתור מישהי חדשה באתר ובעולם הזה, קיבלתי הרבה פניות מגברים ונשים עם הצעות כאלה ואחרות, חלקן פיתו יותר וחלקן פחות (יזונה בואי תהיי השפחה שלי).
ברמה האישית, אני תוהה אם ככה גברים מדברים לנשים כדי ללכוד את תשומת ליבן? ואם כן, על אילו נשים זה עובד בדיוק? 

זה היה כמו הר געש שהתפוצץ, ככ הרבה אופציות,  עכשיו לאן הולכים או עם מי מתחילים את המסע הזה?
הכרתי את האדון הראשון שלי. ההפרש גילאים לא ממש שיחק פקטור, מה שמצד אחד מרתיע, ומצד שני מאוד מגונן.
אחרי כמה ימים של שיחה, תמונות, תיאום ציפיות  נפגשנו אצלו בבית.
היה מאוד מביך ללכת אליו פעם ראשונה, אבל לא רציתי לצבור עוד נקודות על הברזה בדקה ה99.
במהלך השיחות איתו צברתי 15 נק על חוסר ציות ובעיות משמעת, ממש תוך ימים ספורים.
15 נק, או לייתר דיוק, 15 הצלפות לישבן, שעליי רק חוטיני קטנטן שאיתו אמר לי להתייצב, בלבד.

ספרתי בקל רם עד 15, ולאחר מכן היה אפשר להתחיל בסשן.

אחרי שהוא חצה את אחד מהגבולות הברורים שאמרתי, עצרתי הכל, לקחתי את הדברים שלי ובאתי לצאת מהבית. הכל היה נראה לי כמו שקר אחד גדול, ומשחק תפקידים די עלוב ומסכן.
הוא מיד התנצל, אמר שלא הייתה בכוונתו לפגוע והכל אי הבנה, וביקש שאשאר. אז אני כמו נשלטת
 מתחילה, נשארתי.
אחרי הכל, לא מוותרים על הסשן הסופי שכולל חיבוק, שמעיד על חמלה ואמפתיה כלפי הכנועה שלך.

זה היה לי ברור שמה שהתרחש אצלו בבית לא יחזור על עצמו איתי, אבל האם זה בגלל האקט עצמו, או כי האדון לא מתאים?

צ'אנס אחרון...
התחלתי לדבר עם גבר שלא חשבתי שקיים, איכותי, קשוב, חכם, והכי חשוב לא מוותר לי איפה שאני מתקשה.
הדבר הכי קשה שביקש ממני זה לתקשר, ולהפתח.
עד כה משימה בלתי אפשרית..להוריד בגדים זה קל, מה הבעיה...אבל מגננות? זה כבר סיפור אחר.
אמרתי לו שאני מוכנה לנסות, אבל משהו אצלי פנימי היה מאוד סקפטי לגבי הכל..
מהסשן הפיזי עם הראשון, זה הפך להיות סשן פיזי  ומנטלי או ריגשי..לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל זה היה אמיתי.

נפגשנו אצלו בבית, עם המון ריחוק, קרירות ועוקצנות, שלא הולמת לסיטואציה ולמעמד.
הוא לקח את המושכות בידיים, והתחיל לנווט את הרגע התקוע הזה למקום הרבה יותר נינוח, של נשיקות והרבה מגע.
משהו השתחרר. זה היה נעים.
4 שעות שלא נגמרו, 4 שעות שהרגישו 4 דקות.
היה ברור שאני רוצה להפגש שוב, אבל משהו עצר אותי מלעשות זאת. הראש נלחם חזק, והוא לא מוותר.

שלחתי לו הודעה שלא נוכל להפגש שוב, עם אינספור תירוצים והיסוסים, והוא בצורה ככ אלגנטית גרם לי לרצות להגיע שוב.
הגלגל הסתובב. סוויטץ' בעלילה. אני באמת רוצה שוב.
לרגע היה נראה שאפשר להתאהב בו רק מצורת הכתיבה שלו. הוא מהמם, אבל אני, אני מאופקת..כרגיל.

הפעם השנייה הייתה יותר טובה מהראשונה.
נכנסתי אליו הביתה רק עם תחתון, הרבה יותר נינוחה ומתמסרת, מוכנה למה שהוא רוצה לעשות לי.
תוך זמן קצת הייתי מלופפת בחבל.
הוא ישר הניח מולי מראה, ושאל איך אני נראית בעיניי. כמובן שעניתי זוועה, והוא טען שזה מאוד הולם אותי. הבעיה היא שלא התכוונתי לאיך שאני נראית עם החבל, אלא אליי באופן אישי, אבל לא מיהרתי לתקן אותו..
שוב אחרי 4 שעות שחלפו כמו 4 דק, היה סשן של איבוד שליטה, התמסרות, איבוד ראש, אכפתיות כבוד, וכמה סימנים מבהילים על הגוף. כן, הכל ביחד.

ואז שוב, נפרדים, אני הולכת הביתה, והראש חוזר לשליטה ואומר שזה לא מתאים. חוזרת למתכונת ההתחלתית.
למה זה לא מתאים? הבהלה מהסימנים? הפחד להתמסר?
זאת הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו, וליבי נקרע שהשארתי את החלון שיחה ככה ריק בלי תגובה או מילים, רק כי אני לא יודעת איך לאכול תסיטואציה.

הוא בהחלט פרט לי על מיתר ויצר צליל שאני לא מצליחה להפסיק לשמוע..

נ.ב
מיותר לציין שאת הבחור בהתחלה עם העיניים הכחולות לא היה לי עניין לפגוש שוב.