לפני 5 שנים. 17 ביוני 2019 בשעה 20:27
הכל התחיל בערך לפני שלושה שבועות..
הוא היה בחור עדין, מתוק, רגיש, עיניים כחולות ירוקות, לא ככ כריזמטי אבל עם הרבה תשוקה..
נפגשנו בים, הוא אמר שהוא קצת קינקי, וסיפר לי על העולם של הבדסמ, שלפני כן לא חשתי אפילו צורך לדעת מה הוא כולל.
משהו אצלי באותו רגע נפתח, והסקרנות ניצחה.
הדרך מכאן לכלוב הייתה מאוד קצרה בלשון המעטה.
בתור מישהי חדשה באתר ובעולם הזה, קיבלתי הרבה פניות מגברים ונשים עם הצעות כאלה ואחרות, חלקן פיתו יותר וחלקן פחות (יזונה בואי תהיי השפחה שלי).
ברמה האישית, אני תוהה אם ככה גברים מדברים לנשים כדי ללכוד את תשומת ליבן? ואם כן, על אילו נשים זה עובד בדיוק?
זה היה כמו הר געש שהתפוצץ, ככ הרבה אופציות, עכשיו לאן הולכים או עם מי מתחילים את המסע הזה?
הכרתי את האדון הראשון שלי. ההפרש גילאים לא ממש שיחק פקטור, מה שמצד אחד מרתיע, ומצד שני מאוד מגונן.
אחרי כמה ימים של שיחה, תמונות, תיאום ציפיות נפגשנו אצלו בבית.
היה מאוד מביך ללכת אליו פעם ראשונה, אבל לא רציתי לצבור עוד נקודות על הברזה בדקה ה99.
במהלך השיחות איתו צברתי 15 נק על חוסר ציות ובעיות משמעת, ממש תוך ימים ספורים.
15 נק, או לייתר דיוק, 15 הצלפות לישבן, שעליי רק חוטיני קטנטן שאיתו אמר לי להתייצב, בלבד.
ספרתי בקל רם עד 15, ולאחר מכן היה אפשר להתחיל בסשן.
אחרי שהוא חצה את אחד מהגבולות הברורים שאמרתי, עצרתי הכל, לקחתי את הדברים שלי ובאתי לצאת מהבית. הכל היה נראה לי כמו שקר אחד גדול, ומשחק תפקידים די עלוב ומסכן.
הוא מיד התנצל, אמר שלא הייתה בכוונתו לפגוע והכל אי הבנה, וביקש שאשאר. אז אני כמו נשלטת
מתחילה, נשארתי.
אחרי הכל, לא מוותרים על הסשן הסופי שכולל חיבוק, שמעיד על חמלה ואמפתיה כלפי הכנועה שלך.
זה היה לי ברור שמה שהתרחש אצלו בבית לא יחזור על עצמו איתי, אבל האם זה בגלל האקט עצמו, או כי האדון לא מתאים?
צ'אנס אחרון...
התחלתי לדבר עם גבר שלא חשבתי שקיים, איכותי, קשוב, חכם, והכי חשוב לא מוותר לי איפה שאני מתקשה.
הדבר הכי קשה שביקש ממני זה לתקשר, ולהפתח.
עד כה משימה בלתי אפשרית..להוריד בגדים זה קל, מה הבעיה...אבל מגננות? זה כבר סיפור אחר.
אמרתי לו שאני מוכנה לנסות, אבל משהו אצלי פנימי היה מאוד סקפטי לגבי הכל..
מהסשן הפיזי עם הראשון, זה הפך להיות סשן פיזי ומנטלי או ריגשי..לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל זה היה אמיתי.
נפגשנו אצלו בבית, עם המון ריחוק, קרירות ועוקצנות, שלא הולמת לסיטואציה ולמעמד.
הוא לקח את המושכות בידיים, והתחיל לנווט את הרגע התקוע הזה למקום הרבה יותר נינוח, של נשיקות והרבה מגע.
משהו השתחרר. זה היה נעים.
4 שעות שלא נגמרו, 4 שעות שהרגישו 4 דקות.
היה ברור שאני רוצה להפגש שוב, אבל משהו עצר אותי מלעשות זאת. הראש נלחם חזק, והוא לא מוותר.
שלחתי לו הודעה שלא נוכל להפגש שוב, עם אינספור תירוצים והיסוסים, והוא בצורה ככ אלגנטית גרם לי לרצות להגיע שוב.
הגלגל הסתובב. סוויטץ' בעלילה. אני באמת רוצה שוב.
לרגע היה נראה שאפשר להתאהב בו רק מצורת הכתיבה שלו. הוא מהמם, אבל אני, אני מאופקת..כרגיל.
הפעם השנייה הייתה יותר טובה מהראשונה.
נכנסתי אליו הביתה רק עם תחתון, הרבה יותר נינוחה ומתמסרת, מוכנה למה שהוא רוצה לעשות לי.
תוך זמן קצת הייתי מלופפת בחבל.
הוא ישר הניח מולי מראה, ושאל איך אני נראית בעיניי. כמובן שעניתי זוועה, והוא טען שזה מאוד הולם אותי. הבעיה היא שלא התכוונתי לאיך שאני נראית עם החבל, אלא אליי באופן אישי, אבל לא מיהרתי לתקן אותו..
שוב אחרי 4 שעות שחלפו כמו 4 דק, היה סשן של איבוד שליטה, התמסרות, איבוד ראש, אכפתיות כבוד, וכמה סימנים מבהילים על הגוף. כן, הכל ביחד.
ואז שוב, נפרדים, אני הולכת הביתה, והראש חוזר לשליטה ואומר שזה לא מתאים. חוזרת למתכונת ההתחלתית.
למה זה לא מתאים? הבהלה מהסימנים? הפחד להתמסר?
זאת הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו, וליבי נקרע שהשארתי את החלון שיחה ככה ריק בלי תגובה או מילים, רק כי אני לא יודעת איך לאכול תסיטואציה.
הוא בהחלט פרט לי על מיתר ויצר צליל שאני לא מצליחה להפסיק לשמוע..
נ.ב
מיותר לציין שאת הבחור בהתחלה עם העיניים הכחולות לא היה לי עניין לפגוש שוב.
