חלקי מילים

יש לי וידוי, אני מקלידה. ומוחקת. ומקלידה. ומוחקת. 

לא אני צילמתי, אבל כך נראה לי היקום כבר יומיים. הולך ומטשטש. ומרוח. והצילום נחת לי לידיים כי טורקי מוכשר כל כך איכשהו נמצא תחת מעקב שלי. 

זו דפנטלי היתה (למשך שלוש דקות שלמות) מתנת החג הכי טעימה בתבל:

וממקור לא צפוי אחר, יצא המשפט הכל כך קולע:

יש פעמים בהן את יוצאת בטריקת דלת ואיכשהו את מרגישה שזרקו אותך.

ולפעמים אומר מישהו קרוב משפט לא צפוי שיוצא מהלב שלו ונכנס ללב שלי. 

החיים לא יהיו אותו דבר, אמר א', כשקיבל את ההודעה על מותו הפתאומי של ש'. 

ברגע שקלטתי שהמרחק המפריד בין הבית שלי לסניפ דומינוס הקרוב הוא מרחק של כל כך מעט צעדים, ומרגע שהתייצבתי על הזמנה חוזרת, ומרגע שאני בעצם בכלל לא עושה את זה בהליכה, אלא עומדת על חניה אסורה עם אורות מה-בה-בים וטורפת את הטרפ שצדתי לי, הבנתי שאני צריכה עזרה. 

אני לובשת הבוקר תחתונים אדומים, הכי פשוטים, הכי לא מיניים. ואני כן. כל היממה הזו וגם כמה קודמותיה, כל הזמן ראשי במין. מי חשב שאני יכולה להצטמצם ולהיות רק למין.

אני לא מצליחה שלא לחשוב על שלמות האינטונציה של דמו-קרט-יה תוך כדי מציצת ערב. או לילה. או לפנות בוקר. או בוקר. 

למה את שותה כל כך מהר? היא נוזפת ואני מעולם לא הערתי לאפ אחד כלום על שום דבר. כמעט. טאלק בשישי בחיפה מצוין.