|
|
|
אני מקלרת את עצמי לעצמי וזה לא מצטלם טוב אבל מורגש ומקרקע.
פותחת וסוגרת ומאווררת מגירות ואנשים מנסה לשמוע את דעתי, לגדל אותה. אותי.
דעתו מוסחת ממני, אני אומרת לה ולי גם, צריכה לגלגל את זה החוצה ולהקשיב לאיך שזה מרגיש לי. וצריכה לבחור.
איך שתיים שלוש מילים
או העדרן
משפיע על כל היום שלי, על כל קמטוטי המצח שלי, על הראש הקטן שלי שבשניה מתחיל או מפסיק לעבוד
דרוש: שקט.
כשאני מקבלת הודעה קופצת ומנצנצת של בוקר טוב ומרגישה ששולחים לי על הדרך, וכשאני עונה בתגובה שקמתי עם כאב ראש אחרי חרא של לילה, אני מצפה (כן, צמד מילים מוזר לי), אני מצפה שירימו את זה מתחתית הווטסאפ ולפחות ינסו לרומם אותי. כמה זה קל הרי. וכמה לא.
מה שמרגש אותי הבוקר הוא לקלוט שיש בי חלק שיודע מה הוא רוצה ואולי יש סיכוי שהוא יגבר על זו שרגילה לענות ב'לא יודעת'.
ולפעמים
ההליכה משחררת
חם לטפס במעלה מליוני המדרגות, אחרי שלא מצאתי חניה ולפני שאני יודעת שהוא יצליפ בי. הוא נבון. קולט ממעט המון. אני מכבסת מילים והתנהגויות והוא אומר שאקונומיקה לא תפעל כאן. אני. צריכה. לפרק מוקשים. להתרחק מלבנות חבלה. להשמר מליפול למלכודות מוכרות. אני יורדת קלה יותר את המדרגות, נכנסת לבית ממוזג ויפה ומתרווחת לי על השטיח. לבד. פסיכולוג מצוין שידכו לי. בתודה לגיא.
מתוך מיעוט משמעותי של צילומים, זה של הבוקר מרגש אותי במיוחד.
כשהארון מסודר בארבעה שלבים ובשמונה ידיים מאד קל להבין ממה יש עודפ ואיפה החוסר.
כל כך כל כך יפה פה
ובחלומי
ממנו התעוררתי מרוגשת
אני נתקלת באיש עם נעלים מרשימות ושרוכים פרומים.
ואני בלי מילים מתכופפת לשרוך לו.
לראשונה הבנתי את רמת הריגוש של זוגות בסדמים שמקיימים משהו ביניהם ויוצאים אל העולם הרגיל כולה שמלה צפופה מעט בכמה נקודות, ואני מצליחה לתבלן לעצמי (ואולי לא רק) ערב שצפוי היה להיות משמים כולי תודות למחיר התענוג (עלות סמלית של ארבעים שקלים) ולאומץ.
