חלקי מילים

בין מתיקות לחריפות נתקלתי בחמיצות

אניווי, גרגרנית עד חזרזירה שאני, מסכמת שהיה ממש טעים.

משהו בשיחת היום מעיפ אותי לזכרון של תכניות מלפני כמעט עשרים-שנות. 

אני מתדייקת

בבית הספר של ילדי

מצביעה

מוצפת בזכרון אחד לכל ילד ובאחד עבורי

שיחה עם מחנכת פרוסית נוראית ויועצת שהיא אמא לתינוק בן שנה ושתיהן מסבירות לי על נחיצות גבולות ולי רק יוצא לספר שזמן האיכות שלי עם בני מתמקד בימים ההם בצפיה משותפת בנרקוס וחוטפת בעיטה מתחת לשולחן מהאקס בעל

זכיה במלגה לשנה בטכניון, שלא היא הענין, אלא כמות המחמאות שמדוברות שם וכל מה שאני מצליחה זה רק שירעדו לי הברכיים מרוב גאווה

והיום, כשמלא מלא אנשים באו להצביע בדמיוני אני מובלת עם שרשרת וקולר וחזה חשופ בגאווה וכל הקהל הזה מפנה דרך למעברי, כמו ים סופ

הלילה חלמתי על אהבה.

זה קרה אחרי שראיתי תמונה של גחליליות.

לא סקס. לא מין. אהבה. מוחשית. ואני.

Another Brick in the Wall

מתנגן לי כשאני נתקלת בהליכה מהירה בהתמוטטות הזו ותוהה מי שם את הסורגים לבלום.

כמעט עשר, ארוחת לילה, מתענגת על גבינה ועגבניה, אז סימפל אז איט איז, שולחת לו תמונה וכשהוא כותב 'סקסי' אני לגמרי מבינה.

וכשפוסקות המילים אני תוהה אם להתייבש ולנבול או להשקות עצמי ולדשן או פשוט (כמה לא פשוט) להמשיך גם אם זה רק מצידי, או שזה הזמן להכריז על עצמי כפתאטית.

הוא מביא בקבוק יין לבן וכולם מחליטים שרצוי שאשתה ואני מתרצה ונהיית צוחקת ומהנה והאוכל נפלא וטעמים שהם לא שלי נהיים אפשריים לרגע ובמשחק הקלפים החדש מזל שהיין מתפוגג כי כל התשובות שלי היו בשליפה ראשונה כלוביות במקום סתם חברתיות יבשושיות ו-ווטסאפ אחד קטן שמצרצר באמצע משמח אותי ואני בסך הכל מרוצה מהכל. זה כנראה היין. יקב כישור. שש. 

אני נתקלת בתמונה של מדפי ספרים שעושה לי חשק לבית, וכששולחת לו הוא לא מבין למה ומה שלחתי, וגם אני לא מבינה מה ולמה שלחתי. בית לא יהיה לי לעולם. לרגעים יכולתי ויודעת שאוכל להרגיש נכון בבתים של אחרים, אבל נולדתי להעדר ההשתייכות הזה על כל חסרונותיו. 

שש.