חלקי מילים

מתעוררת לבוקר שבו הגופ מחייב תנועה, שמחה.

הילדה הלכה לפילאטיס הילד עם סינוסיטיס מרק עופ עם קניידעלך מושלמים הכנתי ואז הזזתי ספות, מיקמתי מחדש כורסאות ותמונות, סידרתי שיהיה לי נוח. ושקט. הס.

ואז יכולתי לדמיין. ולהרעיש.

והיום, החיוך המטומטם צץ לו כשאני בתוככי מכונה לשטיפת אוטו, מפוחדת כתמיד שמשהו יתקע ואשאר כך לתמיד בתוך אוטו בתהליך חפיפה, והרדיו עובר לו בלי מגע יד אדם לתחנה יוונית ומבלבלים שם ת'מוח עם פרסומות ואני מתמוגגת ומחייכת בטמטום ושמחה ומרגישה איך אפשר ממש לזכור (או לייצר) את העתיד. 

היום הזה מכיל

נסיעה בפקק ענק

מתנות קטנות ומשמחות

וספירה ברוורס משש ועד חמש וחזרה לשש-שטעות-לחשוב-שמתבושש.

מטר מהבית. רק צריך לצאת ולפגוש מכל טוב. אז הנני. יוצת בלב פתוח ומזדמנת בנתיבים חדשים.

מצטטת

תְּמַהֵר להַאֵט | הזכיר לי הבוקר | תְּמַהֵר להַאֵט ככל יכולתך | זה פטנט נפלא | להרגיש בחיים

ערב של צחוקים מדבקים וקלפים עם משימות שטותיות ונינוחות גדולה וכשאני עומדת בפינה וקולטת שמסריטים אותי אני ממלמלת לעצמי 'זר לא יבין' ומסמיקה וחוזרת לפינת הספה ויודעת שאין סיכוי בעולם שאנשים שלא גרים כאן בכלוב יבינו משהו ממה שמתרוצץ לי בראש ומה ששלי שלי. שש.

איש חכם וצלם מעולה אמר לי פעם לא לצלם קשתות, אלא לעצור רגע, להודות ליקום ולצרוב אותן לשעה הקרובה. אז אני עוצרת. מודה. מצלמת כי לא מתאפקת, כי כזו אני, לא מתאפקת, מנגבת דמעה קטנטנה אחרי שתהיתי אם גם למעלה למעלה או למטה למטה אנשים רואים לעיתים קשתות. ומתחילה את היום המעולה הזה. כה קיטשית. אני.

יהיה בסדר, הוא מבטיח ואני שרה ורוקדת בעילגות וחוסר חינניות, אבל בשמחת הגופ.

הוקל לי משמצאתי את הזמן לנסח היטב את היציאה מהפלונטרים שאני מביאה על עצמי.

נעצבתי על פרידה מאשה כה משפיעה בעבודה, אבל קלטתי שהיא אינה מתאדה ושקשרים שראויים לתחזוק - מתחזקים.

אכלתי טופי אחד. ועוד אחד. מעשה ידי ביתי. בחרתי. לא חטאתי. ואיש לא היה כאן להאיר לי (אפרופו עליזה).

הצלחתי להרגע ולהבין שמחר גם יום היא תשובה לכל דבר וענין.

התקשרתי והעזתי וכמעט הבכתי. את עצמי בטח.

ומחר: טיפול ועוד טיפול. טיפוליים.