בתוך הכלוב שיצרתי

חוזרת שנים אחורה (הרבה שנים, החמאתי לעצמי כשציינתי את הגיל בפרופיל, סתם כי זה לא חשוב כאן), להוא מכיתה יב' 2, חתיך עם עיניים ירוקות וiq של צפרדע. 

כל הבנות בשכבה היו דבוקות לתחת המהמם שלו, למרות שכנראה עוד לא ידעו על נפלאות הרימינג, ואני בסה"כ רציתי לסמן, לשים את היד על החופש  שלו ועל הדרך גם על הזין היפה שהיה לו. 

הזדיינו במשך חודש בכל מקום אפשרי, כולל חדר המורים, אולם הספורט ומיטה של ההורים שלו. הבעיה שבמהלך כל החודש הזה, בין הזיונים הייתי צריכה גם לצחוק מהבדיחות שלו ובכלל להקשיב לכל השטויות שיצאו לו מהפה, אבל נשארתי כי הזין היה יפה, תחת עגול וחלק, עיניים ירוקות, והוא חתיך מס' 1 בשכבה.

אז היה קל להתפשר. 

היום לא

גם כשצריך

הלכתי על ערק, משקה הכי דוחה שיצא לי לטעום בחיים, חוץ מטיפות אומגה 3, שפעם, בילדותי  היו מערבבים  בחצי כוס מים ונותנים לשתות כל בוקר על קיבה ריקה. 

אז הלכתי על ערק, ועם כל שלוק שעשיתי ישר מהבקבוק הרגשתי איך הבחילה עולה ומתגברת, אבל הכרחתי את עצמי להמשיך. לא רציתי להשתכר, רק להקיא. 

אחרי שרוקנתי את כל מיצי הקיבה בשירותים, הרגשתי כמו אז, כשנהגת למרוח לי את האיפור עם שאריות זרע או רוק שלא בלעתי. לא כעונש, לא היו לנו כאלה, רק כי חשבת שככה אני יפה במיוחד. דחייה מעצמי וסיפוק. 

אהבתי לחזור ממך ולגלות את שאריות הנוזלים שלך בשיער, ולמרות זאת נהגתי לחפוף ישר, חבל שלא הוראת לי לחכות. בכלל לא נתת הוראות, לא חילקת משימות ועונשים, נתת לי את החופש להיות אני, חופש בחירה, אבל טיפשה כמוני מרגישה חופשיה יותר כאן, מאחורי ניק ומסך שמפרידים ביני לבין המציאות בה צריך להיות בתפקיד של מישהי אחרת. 

... אחרי שרוקנתי את עצמי בשירותים, בעודי יושבת על הרצפה, רציתי רק דבר אחד, זרם של שתן שישטוף ממני את כל הגועל שנדבק לקרקעית הנפש. אבל במקום זה, כרגיל, הלכתי לחפוף. 

הזמן לא זז כשמחכים. 

זוכר, איך הימים והשעות היו נראים כמו נצח?

היית שולח הודעות עם מספר שעות ודקות שנשארו עד שניפגש. אתה זוכר, אני יודעת. 

ואיך הזמן היה טס כשהיינו ביחד?

זין, שתן, ידיים, לשון, הכל היה מתערבב יחד, שלוליות של רוק, זרע וזיעה. והיה קצר מידי, אף פעם לא מספיק. 

ההמתנה הורגת. אבל אני רוצה לדעת, למה עכשיו, כשכבר אין למה לחכות, הזמן עדיין לא זז? הוא נעצר בנקודה בה מלאת לי את הפה בזרע והלכת לתמיד.

ידעתי יותר מידי טוב מה אני רוצה, וזה הפריע לי להבין מה אני באמת צריכה. מסקנות של חכמים,  טעויות של טיפשים. 

אני רוצה לחכות שוב, כבר לא לך, פשוט לחכות ולצפות. והזמן שימשיך לא לזוז, אני אתמודד, רק שאדע שיש למה להמתין.

לכעס אין דימוי טוב: הוא נתפס כרגש שלילי ומאיים שעדיף להשתיק בכל מחיר.

לא רוצה להשתיק, הוא גם ככה דומם. 

די הגיוני שהייתי צריכה להתקל בכותרת הזאת היום. אני מנסה לכעוס, יודעת שזה יושב בפנים ולא מצליחה לאתר כדי להוציא החוצה. במקום זה מגיעות תחושות אחרות, אחת אחרי השניה ובסוף מתרכזות בעצב.

אני לא רוצה אותך בחזרה, אז מה כן?

אני רוצה את הזמן, את ההתמסרות, את הרגעים של אושר שהענקתי לך, את כל אלה אני רוצה בחזרה.

אני לא כועסת, כי זה לא מתאים לסיטואציה. 

פשוט עצוב לי, שלא אקבל את שלי בחזרה. 

בזמן שנישקת את הדמעות שלי שנמרחו הרבה מעבר לשטח המקובל ומרחו גם את האיפור, עדיין לא הבנתי מה באמת קורה כאן. האם זה טוב או לא, נכון או לא נכון, כל מה שאנחנו עושים.

אבל אחרי שסוף סוף הצלחתי לשחרר את שפתיי מהזין שלך שננעלו וניסו למשוך את הרגע כמה שיותר , לא לפני שסחטתי ממנו בקמצנות הכל עד הטיפה האחרונה, הבנתי שאני צריכה לשחרר.

גם את הפה שלי מהזין שלך. 

וגם אותך. 

בשבילך.

רגע לפני שהמעלית בלעה אותך, רציתי לאחל לך למצוא את האחת שנכונה לך, 

אבל העדפתי לשתוק, במקום לשקר. 

הוא ביקש שאשמור על עצמי. 

הבטחתי שכך אעשה, 

למרות שידעתי שלא

גישה לסקס היא סובייקטיבית. אין סקס טוב או לא (חוץ מכמובן מקרים חריגים, כמו בכל כלל) . אין סקלה שתמדוד את רמת הביצועים.

גישה לסקס פרופורציונאלית ליחס כלפי הפרטנר, שיכול להיות זיין אלוהי או ממוצע פלוס /מינוס, אבל החוויה תשאר סובייקטיבית.

כשאתה זיינת אותי, גם הסובייקטיביות שלי הייתה מנותקת, יחד איתי ועם כל העולם שקיים סביבי. 

איך הכאבת לי בנפש?

עכשיו תעשה אותו הדבר, רק לתחת 

היום כשהכלב שלי השתין על הריצפה לפני שהספקתי להוציא אותו החוצה, נעמדתי ליד השלולית  במשך כמה דקות.

תוך שניות ספורות הזיכרון לקח אותי למקום אחר, בו אני עומדת על 4 בחדר האמבטיה שלך עם הראש בתוך האסלה. 

כנראה שהתאפקת הרבה, כי תוך כדי שאתה משתין על כולי, מהראש ועד החור של התחת, חשבתי לעצמי, שבטח נשפך עלי לפחות חצי ליטר של שתן. 

נשארתי באותה תנוחה עם עיניים שורפות בתוך שלולית צהובה כשאתה מאונן אותי והראש שלי דופק באסלה בכל דחיפה שלך לתוכי.

רגע לפני שאני גומרת, הזיכרון החזיר אותי בחזרה... לשלולית שהכלב שלי השאיר בסלון. 

אהבתי לבשל עבורך.

אתה אהבת לאכול, אבל יותר מזה אהבת להאכיל אותי כשהתחת והאשכים נדחסים לי לתוך הפה, והריח של האשכים מחליף את החמצן ומסחרר כמו חצי בקבוק  וויסקי שגמרתי לבד. 

ואני חיכיתי לזין, דחפתי אותו בקמצנות לתוך הגרון, נחנקתי והוצאתי קולות שלפני ההקאה, אבל זה קינוח ולא הייתי מוכנה לוותר אפילו לא על חתיכה קטנה ממנו.