כחומר ביד היוצר

נפגשנו ב-'מרתף' הטוב והמוכר שלנו.

פסטורלי.

בין מטעים ופרדסים.

דרך חשוכה.

את לבושה כמו שאני אוהב. זו*ת רחוב שלי.

יום לפני, קצת התבלבלת.

שכחת... מי אני, מי את...

הטלת ספק.

כשצווארך היה ממוקם בין זרועי לאמתי והגרון בשקע המרפק נזכרת. אויר נכנס, אויר יוצא, אויר נכנס, אויר יוצא, אויר נכנס ואז... פתאום לא. ושוב ושוב עד שהתחלת להבין. להתאפס.

עכשיו את מאופסת.

ואז רק אחרי שהתאפסת את 'שוב' שלי. כולך. במלואך.

ואני, אני רק רוצה שתביני, שתפנימי...

התחלנו, אני מבטיח שעד שנסיים הכל יופנם🖤