עד לפני כשנתיים הייתי בזוגיות.
זוגיות ארוכה של 4.5 שנים.
החבר הרציני הראשון והיחיד שהיה לי (כן, זוגיות זה תחום שלא היה לי קל אף פעם), הוא היה הסקס הראשון.
כשהתחלנו לצאת הייתי ילדה במלוא מובן המילה.
גרנו יחד ועמדנו להתחתן.
עברנו הרבה, בעיקר בשנה האחרונה של הזוגיות, לאחר לבטים רבים סיימתי את הקשר, זאת הייתה אחת הבחירות הקשות והטובות ביותר שעשיתי בחיים שלי.
נפרדנו בצורה יפה ומכובדת, עד כמה שניתן, בכל זאת..פרידה זה אף פעם לא דבר נעים.
הוא בחור מקסים ומגיע לו את הטוב ביותר בשבילו.
מאז הפרידה ועד היום אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי, היום אני הרבה יותר נאמנה לעצמי הרבה יותר עצמאית וחזקה, אבל גם עייפה ועצובה.
זאת עצבות כזאת של התבגרות והשלמה אתם מכירים את התחושה הזאת?
בסך הכל התחושה כן חיובית.
מאז הפרידה התחלתי להכיר ולחוות את המיניות שלי, כבר לא הייתי צריכה להחביא את מי שאני.
הצלחתי גם לפתח רגשות ולהתאהב.
אתמול נודע לי שהאקס שלי התחתן.
וזה עקץ אותי.
לא כי אני אוהבת אותו.
לצערי הרב, זמן לא קצר לפני הפרידה כבר לא הרגשתי רגשות רומנטיים כלפיו.
מאז הפרידה קיוויתי שהוא יימצא את בת הזוג הנכונה בשבילו.
אז למה זה עקץ אותי?
אולי כי הוא התקדם וסימן את הוי ואני עדיין מתברברת לפעמים בשטויות ?
אולי כי אני חושבת מה היה קורה אם היינו מתחתנים?
מעניין...
