כשאנחנו נפגעים ממישהו שאכפת לנו
אנחנו הרבה פעמים מחפשים דרכים להצדיק אותו
להצדיק את הסיטואציה
ככל שהציפייה גבוהה יותר, כך גם רמת ההצדקה.
מן הסתם מזרים ומאנשים שהאינטראקציה איתם מינימלית לא נצפה וגם לא נתאכזב.
מחברים ומשפחה נצפה ונתאכזב, עד גבול מסויים וזה המצב..
לדעתי מבני הזוג יש את הציפיה הגדולה ביותר, כי היא מורכבת מהרבה פרמטרים.
אם זה בתחילת הקשר, כשהכל עדיין טוב ויפה.
ואם זה אחרי שנמצאים ביחד מספיק זמן, אנחנו מצפים שמטבע ההיקשרות, הצד השני לא יאכזב אותנו.
מה שאני מנסה להגיד, זה שאני רואה סביבי גברים ובעיקר נשים (עקב היותי אישה עם חברות) ואני שומעת את כל הסיפורי חארטות שאנחנו מספרות לעצמנו כדי לא להתאכזב ולא להתמודד עם האמת הלא נעימה כשהצד השני דוחה אותנו או מאכזב בדברים הכי מינימליים של קשר זוגי.
גם אני מספרת לעצמי סיפורים, אחרת באמת לא אצליח להאמין לאף אחד ולתת צ'אנסים.
אבל אני מעדיפה מראש לצאת מנקודת הנחה שהצד השני לא רוצה אותי מספיק/ אני לא חשובה לו מספיק ולכן מתנהג בצורה מסויימת.
אני מעדיפה לחשוב ככה מאשר ללכת בתחושה שאני מספיק אהובה ורצויה ואז לקבל את ההפתעה לפנים.
זה יכול לנבוע מכמה סיבות,
אולי אני מרחיקה את עצמי כדי לא להתאכזב/ להיפגע?
אולי אני מבפנים מרגישה שאף אחד לא יאהב אותי באמת? לא יאהב מספיק?
לא יאהב כמו שאני אוהבת, כמו איך שאני חושבת שאהבה אמורה להתבטא ולהיראות?
אולי כי אני ביקורתית מדי ? (מזל בתולה חרא, מישהו כבר אמר?)
אל תטעו, אלו תחושות קשות ללכת איתן, אבל אני מעדיפה ללכת איתן ולא עם תחושה אופורית שקרית שתתברר כלא נכונה בסוף ותכאיב הרבה יותר.
אולי זה חוסר ביטחון אולי זה לא,
אני יודעת מי אני, ואני אוהבת את עצמי ואני אוהבת את עצמי יותר מיום ליום, פשוט מוכנה לאופציה הגרועה ביותר כמו פולניה אמיתית.
