אני רוצה להיות בין הזרועות שלך, להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך כמה אני פאקינג מפחדת.
אני מפחדת ממה שאני מרגישה אליך, אני מפחדת ממה שאני מרגישה, נקודה.
אני מפחדת מלחיות ומלהיות, והרבה פעמים מכלום ושום דבר.
אני פשוט מפוחדת, משותקת.
ואני רוצה, באמת באמת רוצה להפסיק להרגיש את הפחד הזה, הרי הוא לא משנה שום דבר באמת.
אני עדיין ממשיכה לעשות בדיוק מה שאני רוצה.
פשוט עם מועקה בלב.
אני רוצה לבכות כי אני מוצפת ועמוסה מחוויות חיוביות שאני לא יודעת להכיל בכלל.
אני מפחדת ממה שהוצאת ממני, את אותה הבורדרית שבמשך כמה חודשים טובים הצלחתי להרדים אותה.
אבל לעומת בעלי חיים אחרים, היא מתעוררת לתחייה בחורף דווקא.
אז עכשיו היא פה, והיא כועסת והיא דורשת מקום, שאין לי ברירה אלא לתת לה.
כי אם אני לא אתן לה, היא תיקח בכוח.
ולי? לי אין כוח בכלל, לא אליה, לא לזה.
היא הסירנה שלי ואני הפעם נותנת לה להיכנס, אבל בתנאים שלי; אני לא מוכנה ליפול למים, היא צריכה לצאת ליבשה בשבילי.
תתאמצי כלבה.
אני אסע לעבודה, ואני אדבר אותה, ואני אטפל בה, ואני אסחב דברים כבדים, אני אשאיר את החדר מבולגן, אני אבכה ואני אשן, אני אשנא את מחר ולא אחכה בקוצר רוח לשלישי אבל אשמח להתעורר מאוחר לשם שינוי.
אני לעולם לא אוכל להיפטר ממנה, אני יודעת.
אבל העובדה שאני מצליחה למצוא איזון איתה, מראה שאני אוכל להיות בזרועות שלך יום אחד, להסתכל בעיניים הכחולות שלך, האוהבות, המדויקות האלה שמרתיעות אותי עם כל מה שבריא בהן ולומר לך
שאני מפחדת.