סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

על הפער בין שליטה להצלפה

לפני 16 שעות. חמישי, 21 בנובמבר 2019, בשעה 15:01

זה היה ממש כאילו חזית את זה.
שלחת לי:
Run Bambi, run
Before I hit you
With my (emotional) baggage.

מלכתחילה זה גרם לי לגחך.
איך זה אפשרי לפגוע בבנאדם עם הבגאז'?
מצער ששנינו צדקנו.
אתה, כשאמרת לי שאברח בגלל המטען הרגשי שלך ואני, כאשר אמרתי שזה תלוי בעיקר בך.

לא דרשתי ממך דבר ובכל זאת אכזבת אותי.
מצד שני, כבר קודם הבטחת שאתה אשף בדברים בלתי אפשריים.

לפני 3 ימים. שני, 18 בנובמבר 2019, בשעה 18:02

אנחנו יושבים על הגבעה ומסתכלים.
היא אמנם לא כ''כ גבוהה, כי בכל זאת עוד לא החלמתי מספיק, אבל במדבר כה גדול ויפה, זה מספיק.
''מה את מרגישה?"
המלך שאל אותי.
ברגע הזה נוצר מאבק כוחות בין במבי למלכה, על מי תזכה לענות על השאלה.
במבי צעקה מהכלוב:
"אהובה וחשובה ומתוקה וכזה.. הרבה דברים טובים."
המלכה גלגלה עיניה לנוכח תשובתה, איזו תמימה היא, חשבה לעצמה.
"אני מרגישה הכי חזקה בעולם, כאילו אם הצלחתי להגיע לפה, אוכל לכבוש כל דבר העומד בדרכי."
בעוד קולותיהן מהבהבים בראשי, החלטתי להתעלם מהם ולענות:
"אני מרגישה אין סופית.
והרגע הזה, ממש כאן, זו נקודת ההתחלה."

לפני 6 ימים. שישי, 15 בנובמבר 2019, בשעה 10:11

אני רואה הרבה פוסטים לאחרונה על "לו''ז אונס"
דברים שנשים עושות ביום יום שלהן על מנת להרגיש מוגנות.
חלק משתמשות במפתחות האוטו כנשק, או נועלות את האוטו איך שהן נכנסות, בכל אופן, תמיד ערניות.

אך אני, שכבר הייתה שם, יודעת להגיד שאין לי טעם לפחד מזרים ברחוב שיפגעו בי.
כי זה תמיד יהיה מישהו שקרוב ללב שיצליח לתקוע בו סכין.

לפני שבוע. חמישי, 14 בנובמבר 2019, בשעה 13:47

היום במהלך ויכוח, הצלחתי לרגע לנשום עמוק, לשים את עצמי בצד, על אף שידעתי שאני צודקת.

והוצאתי את המילים "צודק, מצטערת" מהפה.

לא עשיתי את זה קרוב ל7 שנים.

איפה המדליה שלי?

ואם אפשר אותה בורוד נצנצים עם עוף מטוגן, אעריך.

לפני שבוע. שני, 11 בנובמבר 2019, בשעה 07:13

נמאס לי להרגיש אשמה על דברים שקרו אז.
בתקופה הזו לא היינו שני עצמים, אלא ישות אחת-
הוא והצל שלו, אני.
ואל תתנו לחיוך שלי להטעות אתכם-לא רציתי להיות שם.
אבל החיוך היה תנאי הכרחי לשמירת חיי וחצי האנשים שאהבתי, אז לבשתי אותו כל בוקר וגם הניידות הכי קשות לא הפילו אותו.
אנשים שאלו אותי למה עשיתי ככה ולמה הייתי ככה ולמה לא נפרדתי ממנו פשוט.
אתם חייבים להבין, לא הייתי מעבר לבובה על החוטים עבורו.
גם אם היה מי שרצה להגן עליי, הוא לא הראה נוכחות ובגללו, הייתי לבדי בעולם, חרדה לכל מה שאינו הוא.
אינני מרוצה מקיומו או מהקשר שלנו, אך הוא הדבר היחיד שנותר לי, בלעדיו, מה מקומי בעולם?
האם צל יכול להתקיים בלי העצם שלו?
למה זה הופך את אותו הצל, אם לא לשלולית של צלליות האדם?
האם אתקע במקום האחרון בו הוא צעד או שהאם אוכל להיות צל עצמאי?
בסופו של דבר, כל אלו שהתיימרו להגיד שהיו פועלים אחרת, לא היו שם כדי להגן עליי ולאהוב אותי.
אם ברצונכם לחוות את החוויה שלי, שימו מסיכה ותלכו אחריי הפחד הכי גדול שלכם.
אם תשרדו יותר מ3 דקות, או במקרה שלי, 3 שנים-צעדתם הנעליים, מוזמנים לשפוט אותי.

לפני שבועיים. שני, 4 בנובמבר 2019, בשעה 08:04

הוא בא אליי הביתה שוב.
הפעם אני הרבה יותר מוכנה.
החבאתי את החבלים שלי מתחת לערימת בגדים ש"שכחתי לסדר" יחד עם תחתון חמוד ומשומש שלי ואיזולירבנד, לפחות שאם כבר יהיה לו תקוע משהו בפה, שיהיה לו טעים.
דיברנו את שעל נשמתנו וחיכיתי לפתיחה, לרגע הזה שהוא יחשוב שאני לגמרי שלו ויוריד את ההגנות.
עם הבחור הזה זה לא ייקח הרבה זמן, חבל.
דווקא לזה יש לי סבלנות אינסופית.
"בלה בלה בלה אני פוץ מתנשא בלה בלה בלה.."
מבאס אותי שהוא לא ענקי או משהו.
זה יקל על ההכנעה שלי, אבל אם הוא היה ממש גבוה או ממש גדול, זה היה הרבה יותר אותנטי.

"את הולכת להיות זונה צייתנית הפעם?"
הוא אמר בזמן שתפס את ידי והעביר אותה מאחוריי הגב.
"תלוי."
"בראטית שוב?"
הוא חיזק את האחיזה שלו.
הצחקוק שיצא ממני היה בניגוד לרצוני, אך לא יכולתי לתזמן אותו יותר טוב מזה.
"משהו מצחיק אותך?"
לא הייתי בטוחה מה ההבעה שלו ניסתה לשדר.
כעס?
דומיננטיות?
משהו מעורבב עם חוסר בטחון.
הוא מריח שאני מתכננת משהו.
"לא אדוני."
יופי, המבט שלו נרגע, הסרתי את ההגנות שלו.
אמרתי שזה יהיה מהיר.
"יופי זונה שלי, אני לא בטוח מה אני רוצה לעשות איתך הפעם.
אני נורא מתלבט האם להכאיב לך או פשוט לג.."
לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט הזה, הוא כבר הספיק להיות עם הבטן למיטה, ידיו מאחוריי גבו ואני כבר עם חבל ביד.
"מה אמרת על זה שאני לא אצליח להשטיח אותך?"
אני מזכירה לו את השיחה מהפעם שעברה, שהוא אמר לי שגם אם הצלחתי להכניע את האקס שלי, 100 קילו של קונג פו ולחנוק אותו, לא אומר שאיתו זה ילך.
"בעצם, לא רוצה לשמוע את התירוצים שלך."
הוא כבר היה קשור בידיו וברגליו בשלב הזה, אז דחפתי את תחתוניי לפיו וסגרתי עם איזולירבנד.
תודה לטירונות 03 שהשאירה אותי עם ציוד יקר ערך להתעללות.
"ככה אני אוהבת אותך יותר."
העפתי את הבגדים מהכיסא והתיישבתי עליו, פותחת את הספר שלו ומניחה על פניו את רגליי.
החלטתי לרחם עליו וניקיתי אותן מבעוד מועד, לא חושבת שהוא חזק מספיק כדי להתמודד עם רגליים מלוכלכות.
"מכיוון שאתה כ''כ אוהב את עצמך, חשבתי שאם כבר אתה במצב חסר אונים שכזה, אתן לך לשמוע אותך מדבר בכל מקרה."
ידעתי שזה ישגע אותו.
עכשיו אני חייבת לבחור את הקטע שאני מקריאה בקפידה, למקסימום השפלה.
""
אני רואה אותו מתפתל מכעס.
התענוג בעיניו הרושפות של מי שחשב שלא אוכל להכניע אותו.
איזה חמוד אתה כשאתה נכנע לי.
"טוב, אחרי ששמעת קצת את הסיפור שלך, נראה לי שכדאי שתשמע את הסיפור שלי, על למה אני קצת שונאת אותך."
המבט שלו התעצב בשנייה.
ידעתי שהוא לא רוצה לשמוע את זה, אך זמנו לדעת הגיע.
"כשהייתי בכיתה י', היה לי חבר טוב שקוראים לו דין."
התחלתי לספר בזמן שליטפתי את פניו עם רגליי.
"אני ודין היינו ממש קרובים, היינו מדברים כל יום, גם בכל הפסקה, הוא היה קצת דלוק עליי, אבל נטו משיכה, לא מעבר.
כמה פעמים נתתי לו לגעת לי בתחת, ידעתי שהוא ממש רוצה וככה הרגשתי שאני חברה טובה."
הוא היה נראה מבולבל.
כמובן, הרי שזאת לא הדינמיקה בינינו, הקשר שלנו נרקם על בסיס לילה חסר שינה ומשיכה חייתית משהו.
"אבל דין, שהיה ילד יחיד לילדים גרושים, סבל מתופעה שהיא בין חוסר בטחון מטורף לבין תסמונת אלוהים.
בכל הזדמנות שהייתה לו, היה מגביר את עצמו.
אפשר להסתפק במילים טובות על עצמך, אך זה לא השביע אותו.
הוא גם דרך על כל מי שבסביבתו."
קיוויתי לקצת הבנה בעיניו, אך הוא עדיין בשלו, אלוהים.
אם אתה כבר פוץ מתנשא, לפחות תהיה כנה עם עצמך, כמוני.
"הוא הצליח גם להוציא ממני את הצדדים האלה, היינו דורכים על אחרים ביחד, אך גם אחד על השני.
כשדין התחיל לצאת עם מישהי, שמחתי בשבילו, אך הייתי עצובה בשבילי.
זאת לא בדיוק הייתה קנאה כמו שזאת הייתה רכושנות, אך כמובן שמיד בלבלתי את זה עם רגשות שהחלטתי להדחיק.
כשהם נפרדו שמחתי, מכיוון שהוא כל הזמן דיבר על כמה שהיא משוגעת, מי כמוני יודע כמה קשר כזה יכול להסלים."
הוא החל להאבק בקשרים.
כנראה התחלתי לשעמם אותו.
"אמרת שאתה סבלני, לא? אולי אשחרר אותך בסוף הסיפור."
הידקתי את החבלים עד שכמעט עצרו לו את הדם.
לא אכפת לי שזה כואב לו.
"חזרנו להיות חברים הכי טובים, ישבנו ביחד במתמטיקה, מרכלים, מבריזים ביחד.
דורכים.
אך הפעם הוא לא ריסן את עצמו, חברה ראשונה הביאה לו בוסט מטורף לאגו, הוא החל דורך עליי כ''כ חזק עד שהיה אפשר לראות את סוליית נעליו על פניי.
הוא תמיד נועל ואנס, אז זה היה מראה נורא ציוני על פרצופי.
ואז, ביום בהיר אחד, הוא פשוט נעלם.
הפסיק לדבר איתי באמת והתנתקנו.
התגעגעתי לסימני הסוליה שלו על פניי, ניסיתי להחזיר אותו לחיי, אך הוא חתך אותי בלי הסבר."
הורדתי את האיזולירבנד מפיו.
הוא ירק את התחתונים, מבוהל, כועס, אך עם זקפה רועמת.
"עכשיו תגיעי כבר לקטע שבו את שונאת אותי."
הוא הצליח לומר בשלווה, על אף שכולו בסערת רגשות.

"רק חיכיתי שתשאל."
אמרתי, חיוך זדוני על פניי.
"גם אתה משאיר לי סימנים של מגן דוד על הפרצוף."
הוא הסתכל על נעליו, עליי אז שוב על נעליו.
"תשחררי אותי."
הוא אמר בקול עצוב.
הנחתי לרגע את האגו והספר בצד והתרתי את קשריו, לאט לאט, מלפפת את החבל לצורתו המקורית ומחזירה למגירה.
הוא לקח את העט האהוב עליי, כזה שקל לצייר איתו על העור, כי אני הקנבס האהוב עליי.
"עכשיו אנחנו שווים?"
הוא שאל אותי בזמן שצייר מגן דוד על פניו.
"לא"
אמרתי באדישות מוחלטת.
"אבל אולי נהיה אם תיתן לי לדרוך עליך בעקבים."

 

לפני שבועיים. ראשון, 3 בנובמבר 2019, בשעה 16:48

אני מנסה להיזכר בנקודת ההתחלה.
מתי הבנתי שהרף שלי לעצמי הוא כה גבוה ולשאר כה נמוך?
האם זה חלק מתסמונת אלוהים?
כי כמו שאלוהים מסתכל על היצורים הקטנים והאנושיים שלו וחושב לעצמו שזה בסדר שהם טועים, מטעם זה שהם אנושיים.
אך הוא שמימי ומושלם ולכן אין הוא טועה.

האם זה ההורים שלי, שמעולם לא אמרו ישירות שיש להם ציפיות גבוהות ממני, אך לאורך כל החיים הרגשתי שמשווים אותי לאחי הגדול, שמתאכזבים ממני שאיני הולכת בדרכו.
הכי גרוע שאחר כך הם מכחישים כל מה שקרה וגורמים לי להרגיש כמו משוגעת שממציאה דברים.
הלוואי שהזכרון שלי היה כזה סובייקטיבי.
הרבה רשום וחקוק ונשאר.

אולי זאת שנאה עצמית?
הרבה אנשים ביקורתיים, קשים ושיפוטיים מבקרים את עצמם הכי הרבה.
אין לנו טיפה של אובייקטיביות.
כל הסופרים מסתכלים על כל הפרטים הקטנים הללו שמרכיבים את השלם, אך כל הפרטים הקטנים האלו שיוצרים תמונה גדולה, מעכבים אותנו בדרך.
במקום לראות את עצמנו מרחוק, אנחנו נופלים לכל מהמורה רגשית בדרך, בכך תוקעים לעצמנו מקלות בגלגלים.

יכול להיות שאני סתם נהנית למרכב.
האם זה בכלל תוצר של התעללות הולכת ונשנית, מהיסודי ועד היום?
בהתחלה נלחמתי על הצ'אנס שלי להיות כמו כולם.
באמצע הרחיקו אותי מכולם, מישהי שחשבתי שהיא חברה אמיתית, האקס שלי.
בסוף אני זו שהתרחקה מהכל.
ברחה.
ובאפילוג היום, איני מתרחקת או מתקרבת.
פשוט מתיזה את השגעון שלי לכל עבר, לא מסתירה שביב של דבר על עצמי, על היותי אני.

הרבה אמרו לי להרגיע, לשחרר את הדפקות שלי לאט לאט כל פעם.
אבל זה משעמם אותי.
אם גם ככה לא אכפת לי מדעותיהם של האנשים עליי, כי הרי אני יודעת שכל דעה שבנאדם מגבש עליי היא מראה קשה שלו על עצמו, ביטול הסובייקט שלי לטובת הסובייקט הקודר שלו, למה שאטרח?

אולי זאת לא אף אחת מהסיבות האלה.
מי אמר בכלל שמדובר בחוסר אמון?
מי אמר שמדובר בשנאה, בתסמונת, בהתעללות, בדריכה, בשליטה.

מי?!
אני רוצה לשאוג לעולם, לצעוק את זה.

אין שום סיבה.
אין שום סיבה שאצעק את זה.
אין אדם שיעמוד ויענה לי-אני! בגללי את ככה!
אולי אני אקום.

אני אקום
אני אצעק אני!
אני מכאיבה לי!
אני שורטת אותי מבפנים, אני פוגעת בי.
ואני נהנית מהתחושה הטרגית והמלנכולית הזו של להיות דמות דרמטית.
אפילו לא להיות שונה ומיוחדת, אלא קדושה מעונה.
איזו קדושה ואיזה נעליים.
את לא בת זונה, אבל את גנבת בוגדנית ואת אהבת את כל זה!
כן זונה יפה שלי.
את נהנית מהם, לא התחרטת לרגע ילדה יפה ואנוכית שלי.

אני אוהבת אותך זונה שלי.
שאת קשה ועיקשת, שאת יפה ורכה, שאת משתמשת בכוח חולשתך ובעינייך הענקיות כדי להשיג את מבוקשך.
אני אוהבת את היכולת שלך להבין, להרגיש, לחוש, לטעום את הכל בגדול.
אין אותך בקטן אף פעם.
כולך רעש וצלצולים, כולך פעמונים קטנים, יודעת לעמוד בשקט בשקט, מחכה לרגע הנכון, מוסיפה עוד טפטוף של רעש כל פעם עד שהאנשים מולך נכנעים.

אני עשיתי לעצמי הרבה.
אינני אשמה בהכל אבל אני אשמה בהרבה.
יודעת מה אני אומרת על זה?
שתבושם לי האשמה המזדיינת הזו.
אני הרי מאושרת בתוך כל הסכינים שארגנתי לעצמי לשבת עליהם.

לפני שבועיים. שישי, 1 בנובמבר 2019, בשעה 20:30

במבי לא בחרה נכון, כרגיל.

נורא מאוכזבת שוב, אבל הייתי צריכה לראות את זה מגיע כשחשבתי לעצמי שהוא שועל.

לפני 3 שבועות. ראשון, 27 באוקטובר 2019, בשעה 07:21

"המלכה, הוא קרא לי סופר מיוחדת, תראי! אולי ניתן לו להיכנס לכלוב? אולי הוא לא מתכנן לאכזב אותי?"
והמלכה מסתכלת עליי, כועסת.
אני יודעת למה היא כועסת, אני כפוית טובה.
היא מעולם לא לקחה אותי בשבי או משהו, אני זאת שפניתי אליה שתגן עליי.
היא שומרת עליי 24/7 ובתמורה אני נותנת לה את אהבתי וחברתי הקבועה.
"עברנו על זה במבי! יש חוקים מסוימים, קצב מסוים, את צריכה להעזר בסבלנות על מנת שאוכל לנתח את הסיטואציה נכון."
אך לכמה רגעים המלכה הסתכלה על הכלוב וראתה סדק.
לא מהסדקים הרגילים שבמבי עושה לפעמים כשהיא מרגישה קלאוסטרופובית.
הוא מעוצב, כמעט אומנותי.
בצורת כפו של שועל.
"במבי, זה לא בנאדם מי שאת מדברת עליו, נכון?"
"אני לא יודעת מלכתי, הוא היה נראה כמו בנאדם רגיל לדעתי.. אבל את יודעת, אני מכירה רק 2, אותך ואת המלך."
המלכה נותרה מבולבלת, חדורה עד עמקי נשמתה, על אף שהסדקים נעלמו כבר.
אך היא ידעה שאין טעם להרים את חומות ההגנה, במבי כבר החליטה לתת צ'אנס ליצור החדש הזה, הלא ברור הזה, להיכנס לכלובה.
"בבקשה, אחרי כל הזמן הזה שהגנתי עליה, בבקשה תבחרי נכון במבי."
ורגע לפני שעצמה עיניה, קצת קיוותה שאחד הברקים בחוץ יפגע בה, כי התעייפה לעמוד על המשמר ולהקריב את עצמה.

 

לפני 4 שבועות. רביעי, 23 באוקטובר 2019, בשעה 22:01

אני זוכרת שחשבתי שאני מאבדת אמון באנושות, שחשבתי לעצמי, ''וואו, איזה דבר יפה מורשים מצידו לעשות" על דברים שוואלה, הם נורא בסיסיים, מבחינתי הם אפילו לא בגדר נימוס חובה.

ואז נזכרתי בבמבי בת ה13, בדייט הראשון שלה, כ''כ מופתעת מהתנהגות כ''כ בסיסית והגיוניות, מתרשמת ונלהבת ממנה.

האם מלכתחילה לא היה לי אמון?

או שאולי, אחרי כל השנים האלה, אני עדיין לא מרגישה שמגיע לי יחס ראוי והוגן?