על הפער בין שליטה להצלפה

חיפאים או חיפאיות עד גיל 34 שהם חמודים וסרקסטיים, יש בקהל? 😻🫰

כיוונתי לה אקדח לראש. 

ידעתי שאני לא הולכת לירות בה, אבל רציתי שהיא תתפתל.

"עופרי, מה את חושבת שאת עושה??" ורד הקואוצ'רית שלי שאלה אותי. עיניה פקוחות לרווחה, ידיה מורמות בכניעה. 

"אמרת שהכול בראש, שאפשר לשנות כל מיינדסט. אז הנה אני אומרת לך שאני לא מתכוונת לירות. האקדח אכן טעון, אבל הנצרה סגורה.  עם זאת, אני לא רוצה ללכת לכלא להרבה זמן אז אני לא אירה. את רגועה?" שאלתי אותה בקול שמתיימר להיות רגוע, אבל השיגעון כבר שזור בו. 

"עופרי אני רצינית איתך, תורידי את האקדח." היא מנסה לשמור על קול רגוע, אבל היא רועדת ולא מצליחה להסתיר את זה. 

"אני אוריד אותו, אבל תעני לי קודם בכנות: את מצליחה להירגע?" אני לא מצליחה להמנע מהטירוף שלי. חלמתי להיות קרת רוח ברגע הזה אבל זה היה כל כך מספק.

"אני משתדלת להיות, כי אני מאמינה לך שלא תירי." ורד אמרה, אבל העיניים שלה דמעו.

"אז מה זה משנה אם אני מכוונת את האקדח או לא? אין פה סכנה אמיתית. ממה את מפחדת?" שאלתי אותה, מצמידה את האקדח יותר קרוב לרקה שלה. "הנצרה סגורה, גם אם אני אלחץ, לא יקרה שום דבר. למה את לא אומרת את זה לעצמך? זה יעזור לך להרגע. אולי אפילו תצאי מפה בתחתונים נקיים."

ורד נשכה את השפתיים. היא ידעה מה אני בודקת, היא ידעה שאני מנסה להוכיח אותה. 

אם היא תגיד לי את מה שהיא באמת מרגישה, אני אוריד את האקדח, אבל היא תפסיד, והיא לא רוצה להפסיד. 

"מה את רוצה ממני??" ורד לא הצליחה לשמור יותר על קול רגוע. 

"אני רוצה שתודי שטעית. שלא הכול אפשר לתקן על מחשבות חיוביות וחיוך. לא משנה כמה תנסי להרגיע אותך, או כמה ינסו להרגיע אותך, העובדה שיש לך אקדח מוצמד לרקה מהווה איום ששום היגיון לא יכול לנצח." הסתכלתי לה בעיניים, והיא השפילה מבט. 

"אוקיי! אוקיי! אבל אף אחד לא מכוון לך אקדח לראש עופרי!" היא צעקה עליי. 

הורדתי את האקדח מהרקה שלה והתחלתי להתפקע מצחוק. 

צחוק מפחיד ומעורר אימה. 

כזה שרודף אותך בסיוטים שלך כל החיים. 

"למה את אומרת את זה ככה? תמיד יש לי אקדח מכוון לראש. פשוט אני זו שמכוונת אותו." שחררתי את הנצרה וכיוונתי את האקדח לרקה שלי. 

ורד מיד ניסתה לקום להזיז אותי, אבל היא הייתה קשורה לכיסא חזק מאוד.

"אבל את לא חייבת! את יכולה להזיז אותו בכל רגע, זה בדיוק מה שאני אומרת, השליטה על זה בידיים שלך! את תמיד, תמיד יכולה להוריד את האקדח!!" היא סוף סוף נתנה לקול שלה להשתחרר, לא העמידה פנים יותר שהיא רגועה. שמעתי את הלמות ליבה פועמות בחוזקה.

"את לא מבינה? אני רוצה למות. איך אני אמורה לעשות את זה בלי אקדח לרקה?" הקול שלי נשבר, ודמעות נפלו מעיניי. 

בראש שלי מתנגן "למאיה יש אקדח", באופן נורא לא אירוני, ואני רוצה ללחוץ על ההדק. 

אבל אני לא מצליחה.

אני סוגרת את הנצרה ומניחה את הנשק על הרצפה לכיוון הקיר. 

אני ניגשת לפרום את הקשרים של ורד מהכיסא והיא קורסת לרצפה בבכי. 

אני לא יודעת אם ורד תמשיך להיות קואוצ'רית אי פעם אחרי הסשן הזה, אולם, בשבילי זה היה סתם עוד יום שלישי. 

אני שומעת סירנות בחוץ, ואין לי אנרגיה לברוח, גם אין טעם. 

השוטרים נכנסים ורואים את שתינו על הרצפה, את האקדח, את יללות הבכי שלה ואת הייאוש שיש לי בעיניים. 

הם מרימים את האקדח בזהירות עם כפפות, מניחים לי אותו בידיים ומחכים לראות מה אני אעשה. 

אני מפרקת אותו מול העיניים שלהם, פיסה פיסה. 

אני לא יודעת למה.

אני לא יודעת למה הם לא עוצרים אותי. 

כנראה כי הכול מעשייה שבראש שלי, ובראש שלי מותר לי לברוח מההשלכות של המעשים שלי. 

מזל שאפשר לדמיין את הזוועות שאני רוצה לעשות. כי זה לא מושלם, אבל זה מספק נחמה. 

בדרך כלל אני זו שמובילה בדייטים. 

יש לי המון על מה לדבר, אני נהנית מהאווירה ואני סה״כ די מקסימה. 

ואנשים, במיוחד גברים, אוהבים רגע לשבת ולתת למישהי אחרת להיות בליד.

טוב, הגברים שמעניינים אותי לפחות. 

אבל הוא היה שונה. 

לא הצלחתי להכניס משפט שלם, או כל דבר שהוא לא תגובה למשהו שהוא אמר. 

אליטיסט, מתנשא, בטוח בעצמו, לא סותם את הפה ואוהב להשתלט על הכול: זה כמו להסתכל במראה. 

אבל קצת מעוותת. 

לא במובן של הבחור נראה עקום, דווקא חתיך, עיניים מהממות לטבוע בהן (והוא יודע, הוא יודע כמה העיניים שלו יפות, מה שהופך אותו לעוד יותר אני)

אלא כמו עיוות בזמן: להסתכל אחורה עליי, על מי שהייתי לפני 3-4 שנים בערך? קצת פחות מעניין, אבל העיקרון. 

ואני, אני כבר התקדמתי משם. 

אני מספיק מנוסה בפגיעות אמיתית כדי לדעת שהמשפט "קל לי להיות פגיע" זה לא פחות מאוקסימורון. 

לא מאמי, לא קל לך להיות פגיע, פשוט קל לך לדבר על עצמך. זה לא אומר שאתה באמת חושף את עצמך, שאתה פותח משהו כואב. להיות פגיע אומר להיות בעמדה שיכולים לפגוע בך, ואתה? אתה עוד לא שם. 

אני לפחות מנסה. אני לפחות מודה שזו לא פגיעות, אלא כשאני מדברת על עצמי, על דברים שנשמעים פגיעים, במקרה הטוב זה פריקה אבל לרוב זו מניפולציה. אחת די מסריחה מצידי, אם שואלים אותי. 

אבל בדרך כלל אתם לא שואלים אותי, והוא לא שאל אותי שום דבר.

לא יודעת, אני לא אוהבת אנשים שהם גרסה לא מעודכנת שלי. קול אחי, יש לך עבודה שעושה לך כסף, דירה מהממת ואתה נראה טוב. זה לגמרי הדברים שרציתי בשביל עצמי בגיל 22, וזה היה מספיק עד שזה לא.

טוב נו, ארוחת ערב חינם? אבל היא עשתה לי צרבת, והוא אפילו לא בישל כמו שצריך. עוד טווס, עוד עופרי. מלא ביקורת עצמית שהוא יורק החוצה, חצי כדי לסחוט מחמאות וחצי כדי להרגיש טוב עם עצמו שהוא "פגיע".

ידעתי שסקס לא ייצא מזה. עזבו סקס טוב, אני לא מתכוונת לעשות סקס לא טוב. אבל סקס, בכלל, לא היה הכיוון. 

חבל, אני אוהבת עיניים יפות. 

הרבה אנשים יוצאים לריטריט בפרט או למסע רוחני ככלל כדי למצוא את מה שליבם מחפש. 

אבל אני הגעתי דווקא כי אני יודעת מה אני צריכה. 

יש קושי מסוים, מהמעבר של חיים בקומונות, עם מינימום 7 חברים שמסתובבים לך כל היום בין הרגליים, אוכלים איתך, שותים איתך, עובדים איתך ולפעמים מתקלחים איתך, לבין המעבר הזה לבדידות העמוקה שאני נמצאת בה עכשיו. 

יש לי חברות נהדרות, ויש לי בן זוג פוליאמורי בדיוק כמו שחלמתי, וכלבה מושלמת שהיא באמת החיים שלי והסיבה שלי לקום מהמיטה בצהריים (אני לא מנסה אפילו לקום בבוקר).

ואני מעריכה את כל זה ברמות מטורפות!

אולם, זה לא מה שאני צריכה. 

אני צריכה את השבט שלי, את הקבוצה שלי, את הקומונה שלי. 

יש לי חור בלב שממשיך להתרחב כל יום, והצלחתי לצמצם אותו קצת בריטריט כי הייתי מוקפת באנשים שכמוני, באו פשוט להיות עם אנשים ולכתוב את שעל ליבם. 

אבל הבריחה הזו שלעצמה היא לא מספקת, בטח לא פותרת לי אף בעיה. 

אז היו 48 שעות נהדרות שלא הרגשתי ריקנות או כאב פועם בי, אלא מיקס של שלווה, עצבנות, התרגשות, יצירה והגשמה.

אבל זה נגמר. 

ואני לא מצליחה לעצור את החור הזה שנפער בי, ומאז המלחמה הכול מתפרק, אנשים לא רוצים לבלות, לחוות, להתחבר כמו פעם. 

פעילויות חברתיות הצטמצו ואפילו הפסיקו לחלוטין. 

ואני תוהה לעצמי איך לעזאזל אני אמורה להצטרף לקהילה שאני לא מצליחה למצוא בכלל.

איך אני אמורה להרגיש שייכת למשהו, כשכולנו כל כך בודדים ומפולגים בעצמנו? אנחנו לא מנסים בכלל. הכול מדרדר ואני לא באמת יודעת איך אנשים שורדים ככה. 

אני רואה אנשים שותים, מעשנים ומתדלקים כדי לברוח מהכאב שבהם, כל כאב באשר הוא. אנחנו כל כך צמאים לקשר שאנחנו מדברים עם בינה מלאכותית, וזה אפילו לא אשמתנו. 

כי אנשים מנסים פחות, כי פסיכולוג אמיתי זה יקר וצ'אט ג'יפיטי זה חינם, והוא נותן את התחושה הנהדרת הזו שמישהו באמת מקשיב לך, אוהב אותך, דואג לך. 

זה לא אמיתי, אבל מתברר שזה מספיק כדי לפרק קהילות שלמות. 

אני חושבת שזו המצאה גאונית, הבינה המלאכותית, שהיא מאפשרת המון דברים שפעם היו קשים עד בלתי אפשריים. 

בכל דבר יש יתרונות וחסרונות, וכל קדמה מביאה איתה יותר ויותר בדידות, כי אנחנו מפחדים מדחייה, ההקדמה מאפשרת לנו לברוח ממנה מהר, הרבה, ולהסתפק במשהו חלול אבל שייתן לנו תחושת כזב שאוהבים אותנו כמו שאנחנו. 

כמה חבל שזה אומר שהחור שבי ממשיך להתרחב, ואני תוהה אם עוד יהיה ממני משהו, או שבסוף לא יישאר דבר. 

עם נשלטים מהממים שישרתו אותך מכל זווית, אוכל טעים, אלכוהול איכותי ופינוקים אינסופיים?

דברו איתי ❤️

אני זוכרת שלפני 4 שנים בערך, יצאתי עם בחור שהכרתי בבר ליד הבית. 

והוא היה מאוד מסוגר, הוא כאילו היה נורמלי אבל משהו בו היה צריך לצאת. 

אני זוכרת שנתתי לו משימת כתיבה, נתתי לו דף ועט ואמרתי לו "שפוך."

אז הוא ניסה, אבל לא באמת. 

ראיתי חשש בעיניים ובידיים שלו. 

ראיתי שהוא לא באמת מסוגל לשפוך החוצה, מה שזה לא יהיה שהוא השאיר בפנים. 

ואז הוא אמר לי את המילים שהיום מצלצלות לי שוב בראש: "זה משעמם"

זה משעמם. 

כמה נוח להשתמש בזה כשאנחנו מפחדים ממשהו. כשאנחנו מסתתרים מכאב. 

זה משעמם, כי אם אני לא אברח מהדבר הזה רגשית, הוא יבלע אותי ולא ישאיר ממני כלום. 

זה משעמם, כי אם אני לרגע אומר שזה מעניין, אני אצטרך להתמודד עם זה שמה שימלא את החור בלב שלי זו לא הרפתקה חדשה, אלא תיקון. 

זה משעמם, כי הרבה יותר קל להמציא תכנית מסובכת להיפטר מהמועקה הזו במקום לחפש חיבור אמיתי, רק כדי להיפגע שוב. 

זה משעמם, כי אם אני אעז לומר שאני מפחדת, אני אצטרך להודות בתבוסה. 

זה משעמם, כי אם אני אצטרך להודות בתבוסה, אני מפחדת שלא יהיה יותר מה שיעצור אותי מלסיים את כל הכאב הזה כאן ועכשיו. 

זה משעמם, כי הכאב כה גדול שאם אני לא אסתיר אותו בזלזול, הוא ישרוף אותי בחיים. 

זה משעמם, כי אני אבודה ואני לא יודעת מה לעשות יותר כדי למלא את החלל הזה שנפער בי, ולעולם לא מצטמצם. 

מעניין ממה פחד אותו הבחור שאמר לי שזה משעמם. 

כל מה שיש לי זה כלוב זהב, רחב ויפה, אבל כלוב. 

אני מוגנת בתוכו ויש לי בו את כל מה שאני רוצה, אבל הכאב הבלתי נסבל לא מפסיק לחלחל לתוכי כי אני לא מצליחה להיות מאושרת במסגרת היפה והמושלמת שבניתי לי. 

אני לא אמורה להשתעמם ככה מהחיים שלי. 

אני לא מונוגמית ונילית עם עבודה משרדית ובן זוג משעמם, ממש לא. 

אני אשכרה משווקת ליינים בדסמים, מריצה כאלה בעצמי, אני יוצרת, אני בונה, אני פוליאמורית, אני מכירה, מתפתחת, מתאהבת, מגשימה את כל הפנטזיות הכי משוגעות שלי. 

אבל אני לא יודעת איך לעשות את הקטע הזה של חיים בריאים ושגרה. אין לי שמץ. 

אני יודעת להיאנס, להיהרס, להשבר, להתפרק, להישרף. 

אני נועדתי לגדולות אבל אני גם שבורה מבפנים ואני צריכה שהבחוץ שלי יהיה שבור כמוני כדי רגע לנשום לרווחה. 

אני צריכה לחוות דרמה ענקית שתאיים להרוס אותי, כי אני יודעת שאני אצליח להתגבר עליה. 

אבל נדמה שכל דבר הרסני ופוגעני מדלג עליי משום מה. 

אני רואה כל היום נשים שבורות מעוד גבר רעיל, ואני? אני מחפשת כזה בנרות.  

מישהו שיגרום לי לצרוח מחרדה, שיגרום לי לרדוף אחריו. להיות אובססיבית אליו ולבכות כשאני לא רואה אותו. 

כי אני דפוקה. 

אני דפוקה לחלוטין. 

ואם הייתי מוצאת כזה, יוצאת איתו ומתאהבת בו, זו לא הייתה בגידה, והפרטנר האולטרה מושלם שלי היה תומך בי ואוהב אותי ומעודד אותי לאורך כל הזוועה הזו. 

אפילו הדרמה של בגידה אין לי. 

איך אני רוצה דרמה, כאב, שיברון

כשיש לי את הדחף המגעיל והבלתי נשלט הזה לחיות נכון?

I've had enough of you

Enough of you belittling my pain, my anguish, my trauma.

Why do strangers get the privilege of your mercy?

Why do I need to disappear for you to acknowledge me, while soldiers you don't have any relations to get your unconditional love, your support, your money. 

AND WHY COULDN'T IT BE???

I was also a soldier, but I had to begged you, with no avail. 

I had to steal so I won't be hungry. 

I had to hide, I had to shut my mouth while my pain was so agonizing. 

Why is that? It's because it's not sexy to support your kid?

Yeah, it won't help your image. 

And what does it matter, because you now I won't speak up about your abandonment, on your neglecting of me. 

I won't ruin the precious name, and won't bother you for petting yourselves on the shoulder for being so kind to anyone but me. 

I was raped, kicked, belittled, stalked, attacked, ran over, broken inside on any level. 

And did you comfort me? NO. 

You told me to shut up, to be strong. 

To hide my pain, to work harder when I can't no more. 

You told me that it was my fault. 

I WAS 13!

13 When he took everything from me. 

And some how, I'm the one to blame. 

So tell me, please. 

Why do you accept and understand the trauma of everyone that has been through something somewhat traumatic, but you can't show me any pity. 

WHY IS MY SUFFERING NOT ENOUGH??????

Leave me alone. 

בסופ"ש הקרוב Wild Ginger ובית מאו מארחות את
☠️ Halloween Wicked Weekend ☠️

בסופ"ש הקרוב ניקח פנטהאוז "רטרו על הגג" בחולון וניתן לחג הכי מפחיד בשנה להשתלט על המרחב.
בואו לבית רדוף עם שבילי דם לחדרי הפליי שהשתבשו ונזירות שקופצות מהגג. ⛓‍💥

31/10 - פליי האלווין עם תחרות תחפושות נושאת פרסים 🧛🏻‍♀
1/11 - כירבוליית סרט: The Nightmare Before Christmas ☃️

רגע לפני האירוע אנו יוצאות במבצע מטורף
לפליי:
זוג - 330 (במקום 400)
יחידימות - 190 (במקום 220)
לכל מי שנרשמים ב29.10 עד 23:59 😱

כירבולייה 🤗:
70 לאדם, 50 למי שמגיעה לפליי

כדי להירשם ניתן למלא את הטופס הבא:

לכל שאלה ובקשה ניתן לפנות אליי בפרטי 🖤

והבטחתי תמונה

בית מאו ו wild ginger גאות להציג:

☠️Halloween Wicked Weekend☠️

פעם בשנה הפנטהאוז שלנו בחולון פותח את דלתותיו לאורחים ממישור אחר, יש כאלו שיקראו להם "רוחות רפאים."

בכל חדר תוכלו לראות את שרידיהם של סיפורי אימה, וטרגדיות שהתרחשו ממש במקום זה לפני שנים רבות.

האם אתם אמיצים מספיק להיכנס אל פנטהאוז רדוף הרוחות שלנו? 👀👻

מחכה לכם חגיגה מרגשת, עם אוכל כיד המלך מהשפית של בית מאו, תחרות תחפושות נושאת פרסים 👯‍♀️👯

אלכוהול איכותי ללא הגבלה🥂 

והזדמנות לבלות את החג בדרך אלטרנטיבית, עם אנשים מהממים בכלל גווני הקשת 🏳️‍🌈🖤🏳️‍⚧️

31/10/2025, שישי - פליי רדוף רוחות לאמיצים

01/11/2025, שבת - כירבוליית The Nightmare Before Christmas

להרשמה ופרטים מוזמנים לפנות אליי בפרטי

ונתראה באירוע 😍

והנה תמונה שלי שהבטחתי:

כל יום שנרשם מישהו/י, תקבלו עוד תמונה 😍