צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

על הפער בין שליטה להצלפה

מציאות פיקטיבית או פיקציה מציאותית.
מה זה משנה?
העיקר שזה כתוב טוב
לפני יומיים. 26 במרץ 2020, 19:55

שכבר לא מספיק אכפת לי להיות במרכז.

לא מספיק בשביל לקום, לדבר, להתאמץ, להשקיע אפילו את המעט, למרות שפעם זאת הייתה מטרה עליונה עבורי.

ולא אכפת לי אם זה באמת מאדישות או סתם ייאוש ותסכול.

מה שבאמת מעניין אותי, הוא האם זה פשוט בלתי נמנע?

 

 

לפני 3 ימים. 25 במרץ 2020, 22:09

"סיימת לראות את הסדרה הזו?"
שאל אותי אחי בזמן שקיפלתי את הבגדים האחרונים בהר שאיכשהו נוצר מכל הפיג'מות שלנו.
"כן אבל שנייה אני אסיים לקפל את המגבות ואעביר לך את השלט."
התפנתי למגבות, מקשיבה לשיר הסיום שמתנגן ברקע, נראה לי שקוראים לו Mrs. Robinson.
"מה אכפת לך להעביר את השלט אז?"
הוא שאל בקוצר רוח.
"כי אני יודעת שאתה הולך להעביר לחדשות ובא לי לעוף מפה כשזה קורה."
קיפלתי את המגבת האחרונה וכבר קמתי ללכת, רק שהוא עצר אותי.
"נו אל תהיי מוזרה, את יכולה להתעלם, גם ככה לא אכפת לך."
"אני לא יכולה להתעלם, זה מלחיץ אותי."
אמרתי לו והתכוננתי ללכת בשנית, רק שהוא שוב עצר אותי.
"מה, השתגעת כמו חנה? גם את מפחדת משפעת?"
הוא צחק עליי.
אני לא מאשימה אותו.
דודה שלי כזו פרנואידית, שאם הייתה מגלה שהלכתי לשכנה שלי לעשות אצלה יוגה בלי אלכוג'ל, היא הייתה שופכת אלכוג'ל על המזרן ומגלגלת אותי בתוכו היישר לביה''ח הקרוב.
"נראה לך אכפת לי משפעת? יותר מפחיד לעבור כביש באיזור השלום, שחרר."
"נו, אז מה יש לך?"
הוא לחץ עליי לענות.
ולפעמים אני באמת רוצה להסביר כמה זה קשה, לפחד כ''כ מכך שהשליטה תילקח ממני שוב.
הייתי רוצה לשבת איתו, אחד על אחד, ייקח כמה שייקח ולהסביר לו כמה אונס זה בכלל לא סקס.
לספר לו איך זה לדעת שכל המטרה שלך היא להיות שפחה לשירותו של ילד בן 15, כי אם אני לא שפחה טובה, אני שפחה מדממת.
ולא שפחה כמו בפנטזיות שלי עם מישהו שנראה מינימום כמו שון מנדס ואני בחרתי בו.
הלוואי.
פסיכופת שהייתי בכיף משדכת אותו לכמה "שולטים אחזרים" פה, שילמדו מסוציופת אמיתי.
אבל כל מה שיצא לי מהפה היה "אני מעדיפה למות, רק שלא יאמרו לי איך לחיות."
והוא נכנע והלך.
אין טעם לדובב אותי, אם אפילו אני לא מבינה למה אני לא מסוגלת לומר את האמת.

לפני 5 ימים. 23 במרץ 2020, 23:35

כל מי שמכיר אותי, יודע שאני לא נרדמת בנסיעות.
לא באוטו ולא בתחב''צ גם אם מישהו נמצא איתי.
אפילו אם לא ישנתי ימים ולילות.
אם זאת, כשהייתי קטנה ואבא היה מסיע אותנו בלילה מאופקים, הייתי נרדמת באוטו וקמה בבוקר, במיטה.
וואו, כמה דברים השתנו מאז הייתי קטנה.
איך כל הדברים שהיו נראים פשוטים היום נתפסים לי כחסרי תקנה.
אבל יש דברים שתמיד נשארים איתי.
איך שאני מרמה במונופול,
העובדה שכל פעם אעלה על אופניים, יודעת אני שאפול.
לראות אנשים קשורים בחבלים מרטיב לי את התחתונים.
ואנשים מטומטמים שמנצלים אותי עבור כוח עדיין מרטיבים לי את הפנים.
יש נשלטות שקוראות לשולטות שלהן אבא, שאותן לקח לי זמן להבין.
לא קשרתי בין אבי שדאג לי, לדמות גדולה חזקה, שרק חום וביטחון היא מצליחה להקרין.

אבי תמיד ידע לנווט, בלי ווייז או GPS אז יכולתי לישון.
עכשיו אני צריכה לנווט לבד
ולעולם לא אירדם בנסיעה, אפילו אם אכוון שעון.
אך אל דאגה, כי יש ווייז וג'י פי אס ואני בסוף תמיד מגיעה למקום הנכון.
וגם כשאני צריכה להגיע למיטה בכוחות עצמי, אני יודעת שאירדם בסוף.
כי אבא יבוא לומר לי לילה טוב וכמה הוא אוהב אותי;
"עד אין סוף".

לפני 6 ימים. 23 במרץ 2020, 1:08

אני רוצה לצעוק בקולי קולות, אך כל מה שיוצא מגרוני הוא שקט.

זה כואב, זה שורף ואני עם עצמי מחולקת.

מי שאוהב את עצמו לא מרגיש צורך להיות צודק,

אבל אני אוהבת את עצמי וזה מרגיש לי כמו טעות.

מתבזבזת בלי מסגרת, את העיגולים בעיניים מאפרת

וגם את המכות על הרגליים, הידיים ועל הלב אני מחביאה, אני מסתתרת.

כשלא רואים את הכאב לא דואגים ואז פחות מסוכן לי.

כשלא יודעים שהוא מכאיב לי אני חוטפת פחות מכות,

אני נעולה לבדי בסורגים עשויים מדמעות.

אני רוצה לרצוח אותו אבל בעיקר, בעיקר את עצמי.

לא רק על זה שלא הלכתי, אלא על כך שנשארתי ללא אף אחד לצידי.

אתה עומד פה על הזמן אבל אף פעם לא איתי

מתעסק רק בלשמור על התחת שלך ועל לשמור עליי קרוב.

שומר עליי מפני כל אחד שאותי מסוגל לאהוב.

אני שלך, אתה מתעקש, על אף שאני כבר לא שווה גרוש.

ואני לא יכולה להתנגד, אני חפץ בלי דעה, אני רכוש.

 

אני צריכה ללכת רחוק מכאן ולעולם לא להביט לאחור

אך אינני אשת לוט, אני אשת סדום

 גורלי נחתם 

עליי להשרף עמכם, כל מי שנותר איתי מאחור.

 

לפני שבוע. 22 במרץ 2020, 6:04

אפילו אם אתם חרמנים עליו.

לפני שבוע. 22 במרץ 2020, 2:03

בתכלס?

פשוט מפחדת.

מכלום, משום דבר, מהקיום שלי בלבד.

הלוואי שהייתי פוחדת למות כמו שאני חרדה מהמציאות.

לפני שבוע. 21 במרץ 2020, 17:31

"מתחכמת, מתחמקת, מתגוננת.."

לא יודעת, למה אנשים משקיעים כ''כ הרבה מאמץ בלקטלג את המילים שאני אומרת.

אני לא חושבת, אין לי פילטר, מהמוח לפה, בעיקר ברברת.

ואם האנשים המתוחכמים האלה כ''כ עסוקים בלנתח כל פיפס שיוצא לי מהפה

אז כן כוסעמק, תעזבו אותי בשקט, מעדיפה להיות שונה, מטומטמת.

 

לפני שבוע. 18 במרץ 2020, 19:28

אינו מרתק כמו הסיפור של אדליין.

ברק לא היכה בי ואני לא אחיה חיי נצח.

הבת שלי לא תזדקן אחריי, אני לא אקבור אהובים ואני לא אצטרך לחיות את חיי במעבר ממקום למקום עקב הרעב האמיתי של בני האדם להבין את הלא נודע.

אך היה בחור שהסתכל עליי כמו שהוא הסתכל על אדליין, רק ששלי שיקר.

הוא הסתכל עליי כאילו הייתי הבחורה היחידה בעולם, על אף ששנינו פוליאמורים ויוצאים עם עוד אנשים.

אני נתתי לו לטרוף אותי במבט הזה, כנועה, מחכה לעוד קצת תחושה אם זה ממנו.

הפעם החלטתי לתת לעצמי להתקרב.

אולי אני אזכה שוב להתאהב!

אך נכחתי לגלות, שגורלי הוא דווקא להתאכזב מהבאות.

ששום אהבה לא תהיה פה, רק טקסטים שבורים ודמעות.

יש 2 סוגים של אנשים שנכנסים לי ללב, אלו ששם ואלו ששם על מנת ללמד אותי לקח.

הפעם למדתי שאסור להתאהב במשוררים גרועים.