אני זוכרת שלפני 4 שנים בערך, יצאתי עם בחור שהכרתי בבר ליד הבית.
והוא היה מאוד מסוגר, הוא כאילו היה נורמלי אבל משהו בו היה צריך לצאת.
אני זוכרת שנתתי לו משימת כתיבה, נתתי לו דף ועט ואמרתי לו "שפוך."
אז הוא ניסה, אבל לא באמת.
ראיתי חשש בעיניים ובידיים שלו.
ראיתי שהוא לא באמת מסוגל לשפוך החוצה, מה שזה לא יהיה שהוא השאיר בפנים.
ואז הוא אמר לי את המילים שהיום מצלצלות לי שוב בראש: "זה משעמם"
זה משעמם.
כמה נוח להשתמש בזה כשאנחנו מפחדים ממשהו. כשאנחנו מסתתרים מכאב.
זה משעמם, כי אם אני לא אברח מהדבר הזה רגשית, הוא יבלע אותי ולא ישאיר ממני כלום.
זה משעמם, כי אם אני לרגע אומר שזה מעניין, אני אצטרך להתמודד עם זה שמה שימלא את החור בלב שלי זו לא הרפתקה חדשה, אלא תיקון.
זה משעמם, כי הרבה יותר קל להמציא תכנית מסובכת להיפטר מהמועקה הזו במקום לחפש חיבור אמיתי, רק כדי להיפגע שוב.
זה משעמם, כי אם אני אעז לומר שאני מפחדת, אני אצטרך להודות בתבוסה.
זה משעמם, כי אם אני אצטרך להודות בתבוסה, אני מפחדת שלא יהיה יותר מה שיעצור אותי מלסיים את כל הכאב הזה כאן ועכשיו.
זה משעמם, כי הכאב כה גדול שאם אני לא אסתיר אותו בזלזול, הוא ישרוף אותי בחיים.
זה משעמם, כי אני אבודה ואני לא יודעת מה לעשות יותר כדי למלא את החלל הזה שנפער בי, ולעולם לא מצטמצם.
מעניין ממה פחד אותו הבחור שאמר לי שזה משעמם.