כל מה שיש לי זה כלוב זהב, רחב ויפה, אבל כלוב.
אני מוגנת בתוכו ויש לי בו את כל מה שאני רוצה, אבל הכאב הבלתי נסבל לא מפסיק לחלחל לתוכי כי אני לא מצליחה להיות מאושרת במסגרת היפה והמושלמת שבניתי לי.
אני לא אמורה להשתעמם ככה מהחיים שלי.
אני לא מונוגמית ונילית עם עבודה משרדית ובן זוג משעמם, ממש לא.
אני אשכרה משווקת ליינים בדסמים, מריצה כאלה בעצמי, אני יוצרת, אני בונה, אני פוליאמורית, אני מכירה, מתפתחת, מתאהבת, מגשימה את כל הפנטזיות הכי משוגעות שלי.
אבל אני לא יודעת איך לעשות את הקטע הזה של חיים בריאים ושגרה. אין לי שמץ.
אני יודעת להיאנס, להיהרס, להשבר, להתפרק, להישרף.
אני נועדתי לגדולות אבל אני גם שבורה מבפנים ואני צריכה שהבחוץ שלי יהיה שבור כמוני כדי רגע לנשום לרווחה.
אני צריכה לחוות דרמה ענקית שתאיים להרוס אותי, כי אני יודעת שאני אצליח להתגבר עליה.
אבל נדמה שכל דבר הרסני ופוגעני מדלג עליי משום מה.
אני רואה כל היום נשים שבורות מעוד גבר רעיל, ואני? אני מחפשת כזה בנרות.
מישהו שיגרום לי לצרוח מחרדה, שיגרום לי לרדוף אחריו. להיות אובססיבית אליו ולבכות כשאני לא רואה אותו.
כי אני דפוקה.
אני דפוקה לחלוטין.
ואם הייתי מוצאת כזה, יוצאת איתו ומתאהבת בו, זו לא הייתה בגידה, והפרטנר האולטרה מושלם שלי היה תומך בי ואוהב אותי ומעודד אותי לאורך כל הזוועה הזו.
אפילו הדרמה של בגידה אין לי.
איך אני רוצה דרמה, כאב, שיברון
כשיש לי את הדחף המגעיל והבלתי נשלט הזה לחיות נכון?