סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

על הפער בין שליטה להצלפה

מציאות פיקטיבית או פיקציה מציאותית.
מה זה משנה?
העיקר שזה כתוב היטב
לפני חודשיים. יום ראשון, 16 בנובמבר 2025 בשעה 19:12

הרבה אנשים יוצאים לריטריט בפרט או למסע רוחני ככלל כדי למצוא את מה שליבם מחפש. 

אבל אני הגעתי דווקא כי אני יודעת מה אני צריכה. 

יש קושי מסוים, מהמעבר של חיים בקומונות, עם מינימום 7 חברים שמסתובבים לך כל היום בין הרגליים, אוכלים איתך, שותים איתך, עובדים איתך ולפעמים מתקלחים איתך, לבין המעבר הזה לבדידות העמוקה שאני נמצאת בה עכשיו. 

יש לי חברות נהדרות, ויש לי בן זוג פוליאמורי בדיוק כמו שחלמתי, וכלבה מושלמת שהיא באמת החיים שלי והסיבה שלי לקום מהמיטה בצהריים (אני לא מנסה אפילו לקום בבוקר).

ואני מעריכה את כל זה ברמות מטורפות!

אולם, זה לא מה שאני צריכה. 

אני צריכה את השבט שלי, את הקבוצה שלי, את הקומונה שלי. 

יש לי חור בלב שממשיך להתרחב כל יום, והצלחתי לצמצם אותו קצת בריטריט כי הייתי מוקפת באנשים שכמוני, באו פשוט להיות עם אנשים ולכתוב את שעל ליבם. 

אבל הבריחה הזו שלעצמה היא לא מספקת, בטח לא פותרת לי אף בעיה. 

אז היו 48 שעות נהדרות שלא הרגשתי ריקנות או כאב פועם בי, אלא מיקס של שלווה, עצבנות, התרגשות, יצירה והגשמה.

אבל זה נגמר. 

ואני לא מצליחה לעצור את החור הזה שנפער בי, ומאז המלחמה הכול מתפרק, אנשים לא רוצים לבלות, לחוות, להתחבר כמו פעם. 

פעילויות חברתיות הצטמצו ואפילו הפסיקו לחלוטין. 

ואני תוהה לעצמי איך לעזאזל אני אמורה להצטרף לקהילה שאני לא מצליחה למצוא בכלל.

איך אני אמורה להרגיש שייכת למשהו, כשכולנו כל כך בודדים ומפולגים בעצמנו? אנחנו לא מנסים בכלל. הכול מדרדר ואני לא באמת יודעת איך אנשים שורדים ככה. 

אני רואה אנשים שותים, מעשנים ומתדלקים כדי לברוח מהכאב שבהם, כל כאב באשר הוא. אנחנו כל כך צמאים לקשר שאנחנו מדברים עם בינה מלאכותית, וזה אפילו לא אשמתנו. 

כי אנשים מנסים פחות, כי פסיכולוג אמיתי זה יקר וצ'אט ג'יפיטי זה חינם, והוא נותן את התחושה הנהדרת הזו שמישהו באמת מקשיב לך, אוהב אותך, דואג לך. 

זה לא אמיתי, אבל מתברר שזה מספיק כדי לפרק קהילות שלמות. 

אני חושבת שזו המצאה גאונית, הבינה המלאכותית, שהיא מאפשרת המון דברים שפעם היו קשים עד בלתי אפשריים. 

בכל דבר יש יתרונות וחסרונות, וכל קדמה מביאה איתה יותר ויותר בדידות, כי אנחנו מפחדים מדחייה, ההקדמה מאפשרת לנו לברוח ממנה מהר, הרבה, ולהסתפק במשהו חלול אבל שייתן לנו תחושת כזב שאוהבים אותנו כמו שאנחנו. 

כמה חבל שזה אומר שהחור שבי ממשיך להתרחב, ואני תוהה אם עוד יהיה ממני משהו, או שבסוף לא יישאר דבר. 

לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.

הרשמ/י התחבר/י