אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

על הפער בין שליטה להצלפה

מציאות פיקטיבית או פיקציה מציאותית.
מה זה משנה?
העיקר שזה כתוב היטב
לפני חודשיים. יום שני, 13 באפריל 2026 בשעה 19:39

מתי הכי קל להיזכר בפער העצומה שבין הפוליאמוריים לבין כל השאר? (אני מסתכלת פה גם עליכם, א מונוגמיים שאינם פוליאמורים).

כשמנסים לצאת עם מישהו שהוא עמוק ביסודותיו לא פולי. 

ומדובר בלשון זכר ואכן פונה ללשון זכר כי עם כל הנשים שיצאתי איתם החרא הזה לא קורה לי. 

יש קצב טבעי למונוגמיים סקרנים שבסוף בסוף מבינים שהם פול און מונוגמיים:

1. הם מתעלמים לחלוטין מזה שאני רושמת/אומרת מראש שאני פולי. 

2. אני דואגת לוודא שהובהר שאני לא רק פוליאמורית, אלא פוליאמורית בזוגיות. 

3. הם אומרים לי שהם מונוגמיים ואני מאחלת להם בהצלחה/הם אומרים שהם סבבה עם פולי

פה התפנית:

4. "בואי ננסה". למה? על מי אתה עובד? בסדר. 

5. מנסים. לרוב זה נגמר בזה שאני נהנית מארוחה חינם במינימום ואם יש כימיה טובה גם מיניות, אבל בטווח של בין 3 שעות לחודש האמת תצא לאור "אז אני בעצם מונוגמי וזה לא הולך.."

 

את האמת שאני לא כועסת. כעס יראה שאולי הופתעתי חלילה, או שציפיתי למשהו אחר. 

בשלב הזה אני יוצאת עם מונוגמיים נטו בשביל ארוחה.ות חינם וסקס טוב. 

אני לא משלה אף אחד, או מנצלת אף אחד, למרות שזה כנראה נשמע ככה. הייתי שמחה שזה היה מתפתח למשהו אמיתי, או שהיו שמים לי ברקס מראש. 

אבל אם אתם סתומים, או נצלנים, או לא סגורים על עצמכם, אני לא מתכוונת לפספס את הכיף שהדבר. 

ומה שהכי מצחיק אותי, זה שתמיד הגברים האלה לא ממש מפנימים שאם הייתי צריכה לבחור רק אחד, זה לעולם לא היה הם. כי כאילו, תסתכלו רגע במראה, פנימה והחוצה. נראה לכם שמישהי ברמה שלי תסתפק בזה? חה. 

אני חייבת לציין שהיו מונוגמיים בודדים שהם יוצאים מן הכלל. שבהחלט היו ברמה שלי ומגיע להם טוב, אבל אני ממזמן לא יוצאת עם כאלה. 

לסיכום, מונוגמיים יקרים ממין זכר (כי אם אני לא אציין שמדובר במין זכר אתם תחשבו שזה גם נשים, ולא, זאת לא בעיה שהייתה לי איתן, רק אתם) 

די, די לצאת עם פוליאמוריות. אתם לא ברמה, אתם לא בליגה, ואתם ממש לא תעמדו בקצב. יש מלא בנות שרוצות קשר שם בחוץ, זה שהן לא טובות כמוני לא אומר שהן לא לרמה שלכם. 

אם תשתפרו כמובן. 

לפני שלושה חודשים. יום רביעי, 1 באפריל 2026 בשעה 20:02

כל צד מושך לכיוון אחר לגמרי. 

צד אחד דורש הצלחה, דורש מימוש של הסקילים, של הכישרונות הלא כל כך חבויים שיש בי. 

יצירה, כתיבה, ארגון, הדרכה, אנשים. 

הדברים האלה שאני כל כך טובה בהם שהקורות חיים שלי צומצמו בקושי רב לעמוד אחד, וגם זה כי פשוט החבאתי כמה משרות לא רציניות. 

 

גידלו אותי להיות מעל ומעבר, כי ככה הם שרדו. ככה גם אני שרדתי. 

הם היו צריכים כסף ושם, אני הייתי צריכה סיבה לא לסיים הכול תכף ומיד. 

כולנו השתמשנו בעליונות, בהצלחה, בהתנשאות. 

אז אם זה לא דורש תואר, כנראה עבדתי בזה מתישהו. 

את האמת שגם אם זה דורש תואר עבדתי בזה מתישהו, פשוט צריך להיות במקום הנכון בזמן הנכון. 

 

צד שני דורש לעצור. 

נמאס לו לבכות, נמאס לו להיות אחראי, נמאס לו לגדל ילדה בת 10 עצובה בתוך גוף של בת 27 כועסת. 

הוא רוצה להיות בבית, בטלפון, עם לוסי. 

לראות את אותן הסדרות שכבר ראינו, לקרוא לפעמים ורק לא לעשות שום דבר שידרוש ממנו לצאת מתוך נקודת הנוחות, שהיא כל כך קטנה שמביך לקרוא לה אזור, ולכן היא נקודה. 

 

ואת האמת שיש לי את הכסף לעצור ולא לעשות. 

אני יכולה להיות בכיף מובטלת גם עוד שנה ויהיה בסדר, אפילו לא משהו שקרוב למינוס באופק. 

אני עדיין אצליח לממן פאקינג תואר אם אני נורא רוצה. 

הסתדרתי עם הרבה פחות, ואין חדש תחת השמש. 

 

אבל לא משנה באיזה צד אבחר, מחכה לי חרדה משתקת, כזו או אחרת.

ואיזה מצחיק זה שאני בכלל חושבת שאני יכולה לבחור בתוך חגים, בתוך מלחמה. 

כאילו מזמינים אותי לראיונות, כאילו אנשים עובדים, כאילו לפתוח עכשיו עסק זה רעיון טוב, כאילו עורכים יחכו לקרוא את הספר החצי האפוי שלי שאני אולי אוציא לאור.

אני מאמינה עמוק בתוכי שהכול אפשרי, אבל בתכלס?

אני לא חושבת שזו הבחירה שלי כרגע אם אני צריכה לעצור או לא. 

 

כי המדינה עצרה דווקא כשאני הייתי מוכנה לנוע, ועכשיו אני רק שוקעת יותר עמוק למיטה, לספה, לשעמום, לאכזבה. 

לבדידות של לא לבד, של דווקא יש לי את הסביבה הנכונה וחברים טובים אלא בדידות של מחסור בחוויות והרפתקה כי אני תקועה כאן ואין לי לאן ללכת חוץ מלמרחב מוגן אחר. 

 

אז אני יושבת פה בחניון מינוס 4 שריק בכל ימות השנה, ולא רק במערכה איראנית, לבנונית או וואטאבר

כדי לשחק במקום מוגן עם הכלבה שלי כי אסור לנו למות כשרק מצאנו אחת את השנייה. 

 

ולעומת פעם, לא כזה נורא לי, באמת שלא. 

אני כבר לא בוכה כל יום או רועדת או מאבדת את זה לחלוטין. 

פשוט לא כזה טוב לי גם, ומגיע לי שיהיה לי טוב. 

ככה החלטתי. 

אבל לאיראן, חיזבאללה וחמאס יש תכניות בשביל כל המדינה הזו שקצת דופקות אותי. 

ואם יש משהו שאני שונאת יותר מלסבול, זה לסבול יחד עם כולם. 

לפני שלושה חודשים. יום שבת, 28 במרץ 2026 בשעה 13:56

זה מדהים איך דברים יכולים להתדרדר כל כך מהר. 

איך מצב נפשי טוב יכול ליפול בגלל נתון אחד בעייתי, ואיך קש אחד שובר את הגב שלי. 

עבודה גרועה, פציעה, חיסון והשבוע שלי נהרס. 

לא שהוא היה כזה מדהים, כאילו החודש הזה לא היה מזעזע ממש. 

אבל עכשיו אני שוב דואגת מדברים שאני לא צריכה להדאיג את עצמי בהם, שוב מרגישה רע עם עצמי ושוב לא רוצה להתמודד עם העולם שמרגיש לי קצת גדול כרגע. 

אני אלמד הפעם מהעבר ולא אלך ואכריח את עצמי לסבול מעבודה שאני שונאת, כי אני לא צריכה אז לא בכוח. 

לפני ארבעה חודשים. יום שבת, 14 בפברואר 2026 בשעה 13:26

כי בדיוק היום דיברתי עם בן הזוג שלי, בבית שלנו על זה שאני לא בנויה כרגע לקשר רציני (נוסף) בגלל שאני עדיין מתגברת על האקס שלי. 

זה היה קצת לפני שהוא יוצא היום (יום האהבה) לקפה עם האקסית שלו (כי אני לא חוגגת), ששתי הסיטואציות האלו, שלנו הן מאוד מובנות מאליהן, יכולות להיות ממש מוזרות ואפילו פול און בגידה בעולם המונוגמי. 

אבל הוא מביא לי קרואסון ואני יכולה לשכב עם עוד בני אדם אז הכול על הזין שלי. 

לפני כחצי שנה. יום שבת, 27 בדצמבר 2025 בשעה 9:25

חיפאים או חיפאיות עד גיל 34 שהם חמודים וסרקסטיים, יש בקהל? 😻🫰

לפני כחצי שנה. יום שלישי, 23 בדצמבר 2025 בשעה 20:30

כיוונתי לה אקדח לראש. 

ידעתי שאני לא הולכת לירות בה, אבל רציתי שהיא תתפתל.

"עופרי, מה את חושבת שאת עושה??" ורד הקואוצ'רית שלי שאלה אותי. עיניה פקוחות לרווחה, ידיה מורמות בכניעה. 

"אמרת שהכול בראש, שאפשר לשנות כל מיינדסט. אז הנה אני אומרת לך שאני לא מתכוונת לירות. האקדח אכן טעון, אבל הנצרה סגורה.  עם זאת, אני לא רוצה ללכת לכלא להרבה זמן אז אני לא אירה. את רגועה?" שאלתי אותה בקול שמתיימר להיות רגוע, אבל השיגעון כבר שזור בו. 

"עופרי אני רצינית איתך, תורידי את האקדח." היא מנסה לשמור על קול רגוע, אבל היא רועדת ולא מצליחה להסתיר את זה. 

"אני אוריד אותו, אבל תעני לי קודם בכנות: את מצליחה להירגע?" אני לא מצליחה להמנע מהטירוף שלי. חלמתי להיות קרת רוח ברגע הזה אבל זה היה כל כך מספק.

"אני משתדלת להיות, כי אני מאמינה לך שלא תירי." ורד אמרה, אבל העיניים שלה דמעו.

"אז מה זה משנה אם אני מכוונת את האקדח או לא? אין פה סכנה אמיתית. ממה את מפחדת?" שאלתי אותה, מצמידה את האקדח יותר קרוב לרקה שלה. "הנצרה סגורה, גם אם אני אלחץ, לא יקרה שום דבר. למה את לא אומרת את זה לעצמך? זה יעזור לך להרגע. אולי אפילו תצאי מפה בתחתונים נקיים."

ורד נשכה את השפתיים. היא ידעה מה אני בודקת, היא ידעה שאני מנסה להוכיח אותה. 

אם היא תגיד לי את מה שהיא באמת מרגישה, אני אוריד את האקדח, אבל היא תפסיד, והיא לא רוצה להפסיד. 

"מה את רוצה ממני??" ורד לא הצליחה לשמור יותר על קול רגוע. 

"אני רוצה שתודי שטעית. שלא הכול אפשר לתקן על מחשבות חיוביות וחיוך. לא משנה כמה תנסי להרגיע אותך, או כמה ינסו להרגיע אותך, העובדה שיש לך אקדח מוצמד לרקה מהווה איום ששום היגיון לא יכול לנצח." הסתכלתי לה בעיניים, והיא השפילה מבט. 

"אוקיי! אוקיי! אבל אף אחד לא מכוון לך אקדח לראש עופרי!" היא צעקה עליי. 

הורדתי את האקדח מהרקה שלה והתחלתי להתפקע מצחוק. 

צחוק מפחיד ומעורר אימה. 

כזה שרודף אותך בסיוטים שלך כל החיים. 

"למה את אומרת את זה ככה? תמיד יש לי אקדח מכוון לראש. פשוט אני זו שמכוונת אותו." שחררתי את הנצרה וכיוונתי את האקדח לרקה שלי. 

ורד מיד ניסתה לקום להזיז אותי, אבל היא הייתה קשורה לכיסא חזק מאוד.

"אבל את לא חייבת! את יכולה להזיז אותו בכל רגע, זה בדיוק מה שאני אומרת, השליטה על זה בידיים שלך! את תמיד, תמיד יכולה להוריד את האקדח!!" היא סוף סוף נתנה לקול שלה להשתחרר, לא העמידה פנים יותר שהיא רגועה. שמעתי את הלמות ליבה פועמות בחוזקה.

"את לא מבינה? אני רוצה למות. איך אני אמורה לעשות את זה בלי אקדח לרקה?" הקול שלי נשבר, ודמעות נפלו מעיניי. 

בראש שלי מתנגן "למאיה יש אקדח", באופן נורא לא אירוני, ואני רוצה ללחוץ על ההדק. 

אבל אני לא מצליחה.

אני סוגרת את הנצרה ומניחה את הנשק על הרצפה לכיוון הקיר. 

אני ניגשת לפרום את הקשרים של ורד מהכיסא והיא קורסת לרצפה בבכי. 

אני לא יודעת אם ורד תמשיך להיות קואוצ'רית אי פעם אחרי הסשן הזה, אולם, בשבילי זה היה סתם עוד יום שלישי. 

אני שומעת סירנות בחוץ, ואין לי אנרגיה לברוח, גם אין טעם. 

השוטרים נכנסים ורואים את שתינו על הרצפה, את האקדח, את יללות הבכי שלה ואת הייאוש שיש לי בעיניים. 

הם מרימים את האקדח בזהירות עם כפפות, מניחים לי אותו בידיים ומחכים לראות מה אני אעשה. 

אני מפרקת אותו מול העיניים שלהם, פיסה פיסה. 

אני לא יודעת למה.

אני לא יודעת למה הם לא עוצרים אותי. 

כנראה כי הכול מעשייה שבראש שלי, ובראש שלי מותר לי לברוח מההשלכות של המעשים שלי. 

מזל שאפשר לדמיין את הזוועות שאני רוצה לעשות. כי זה לא מושלם, אבל זה מספק נחמה. 

 

לפני כחצי שנה. יום שלישי, 25 בנובמבר 2025 בשעה 18:01

בדרך כלל אני זו שמובילה בדייטים. 

יש לי המון על מה לדבר, אני נהנית מהאווירה ואני סה״כ די מקסימה. 

ואנשים, במיוחד גברים, אוהבים רגע לשבת ולתת למישהי אחרת להיות בליד.

טוב, הגברים שמעניינים אותי לפחות. 

 

אבל הוא היה שונה. 

לא הצלחתי להכניס משפט שלם, או כל דבר שהוא לא תגובה למשהו שהוא אמר. 

אליטיסט, מתנשא, בטוח בעצמו, לא סותם את הפה ואוהב להשתלט על הכול: זה כמו להסתכל במראה. 

אבל קצת מעוותת. 

לא במובן של הבחור נראה עקום, דווקא חתיך, עיניים מהממות לטבוע בהן (והוא יודע, הוא יודע כמה העיניים שלו יפות, מה שהופך אותו לעוד יותר אני)

אלא כמו עיוות בזמן: להסתכל אחורה עליי, על מי שהייתי לפני 3-4 שנים בערך? קצת פחות מעניין, אבל העיקרון. 

ואני, אני כבר התקדמתי משם. 

אני מספיק מנוסה בפגיעות אמיתית כדי לדעת שהמשפט "קל לי להיות פגיע" זה לא פחות מאוקסימורון. 

לא מאמי, לא קל לך להיות פגיע, פשוט קל לך לדבר על עצמך. זה לא אומר שאתה באמת חושף את עצמך, שאתה פותח משהו כואב. להיות פגיע אומר להיות בעמדה שיכולים לפגוע בך, ואתה? אתה עוד לא שם. 

אני לפחות מנסה. אני לפחות מודה שזו לא פגיעות, אלא כשאני מדברת על עצמי, על דברים שנשמעים פגיעים, במקרה הטוב זה פריקה אבל לרוב זו מניפולציה. אחת די מסריחה מצידי, אם שואלים אותי. 

אבל בדרך כלל אתם לא שואלים אותי, והוא לא שאל אותי שום דבר.

לא יודעת, אני לא אוהבת אנשים שהם גרסה לא מעודכנת שלי. קול אחי, יש לך עבודה שעושה לך כסף, דירה מהממת ואתה נראה טוב. זה לגמרי הדברים שרציתי בשביל עצמי בגיל 22, וזה היה מספיק עד שזה לא.

טוב נו, ארוחת ערב חינם? אבל היא עשתה לי צרבת, והוא אפילו לא בישל כמו שצריך. עוד טווס, עוד עופרי. מלא ביקורת עצמית שהוא יורק החוצה, חצי כדי לסחוט מחמאות וחצי כדי להרגיש טוב עם עצמו שהוא "פגיע".

ידעתי שסקס לא ייצא מזה. עזבו סקס טוב, אני לא מתכוונת לעשות סקס לא טוב. אבל סקס, בכלל, לא היה הכיוון. 

חבל, אני אוהבת עיניים יפות. 

לפני כחצי שנה. יום ראשון, 16 בנובמבר 2025 בשעה 19:12

הרבה אנשים יוצאים לריטריט בפרט או למסע רוחני ככלל כדי למצוא את מה שליבם מחפש. 

אבל אני הגעתי דווקא כי אני יודעת מה אני צריכה. 

יש קושי מסוים, מהמעבר של חיים בקומונות, עם מינימום 7 חברים שמסתובבים לך כל היום בין הרגליים, אוכלים איתך, שותים איתך, עובדים איתך ולפעמים מתקלחים איתך, לבין המעבר הזה לבדידות העמוקה שאני נמצאת בה עכשיו. 

יש לי חברות נהדרות, ויש לי בן זוג פוליאמורי בדיוק כמו שחלמתי, וכלבה מושלמת שהיא באמת החיים שלי והסיבה שלי לקום מהמיטה בצהריים (אני לא מנסה אפילו לקום בבוקר).

ואני מעריכה את כל זה ברמות מטורפות!

אולם, זה לא מה שאני צריכה. 

אני צריכה את השבט שלי, את הקבוצה שלי, את הקומונה שלי. 

יש לי חור בלב שממשיך להתרחב כל יום, והצלחתי לצמצם אותו קצת בריטריט כי הייתי מוקפת באנשים שכמוני, באו פשוט להיות עם אנשים ולכתוב את שעל ליבם. 

אבל הבריחה הזו שלעצמה היא לא מספקת, בטח לא פותרת לי אף בעיה. 

אז היו 48 שעות נהדרות שלא הרגשתי ריקנות או כאב פועם בי, אלא מיקס של שלווה, עצבנות, התרגשות, יצירה והגשמה.

אבל זה נגמר. 

ואני לא מצליחה לעצור את החור הזה שנפער בי, ומאז המלחמה הכול מתפרק, אנשים לא רוצים לבלות, לחוות, להתחבר כמו פעם. 

פעילויות חברתיות הצטמצו ואפילו הפסיקו לחלוטין. 

ואני תוהה לעצמי איך לעזאזל אני אמורה להצטרף לקהילה שאני לא מצליחה למצוא בכלל.

איך אני אמורה להרגיש שייכת למשהו, כשכולנו כל כך בודדים ומפולגים בעצמנו? אנחנו לא מנסים בכלל. הכול מדרדר ואני לא באמת יודעת איך אנשים שורדים ככה. 

אני רואה אנשים שותים, מעשנים ומתדלקים כדי לברוח מהכאב שבהם, כל כאב באשר הוא. אנחנו כל כך צמאים לקשר שאנחנו מדברים עם בינה מלאכותית, וזה אפילו לא אשמתנו. 

כי אנשים מנסים פחות, כי פסיכולוג אמיתי זה יקר וצ'אט ג'יפיטי זה חינם, והוא נותן את התחושה הנהדרת הזו שמישהו באמת מקשיב לך, אוהב אותך, דואג לך. 

זה לא אמיתי, אבל מתברר שזה מספיק כדי לפרק קהילות שלמות. 

אני חושבת שזו המצאה גאונית, הבינה המלאכותית, שהיא מאפשרת המון דברים שפעם היו קשים עד בלתי אפשריים. 

בכל דבר יש יתרונות וחסרונות, וכל קדמה מביאה איתה יותר ויותר בדידות, כי אנחנו מפחדים מדחייה, ההקדמה מאפשרת לנו לברוח ממנה מהר, הרבה, ולהסתפק במשהו חלול אבל שייתן לנו תחושת כזב שאוהבים אותנו כמו שאנחנו. 

כמה חבל שזה אומר שהחור שבי ממשיך להתרחב, ואני תוהה אם עוד יהיה ממני משהו, או שבסוף לא יישאר דבר. 

לפני כחצי שנה. יום שלישי, 11 בנובמבר 2025 בשעה 12:10

עם נשלטים מהממים שישרתו אותך מכל זווית, אוכל טעים, אלכוהול איכותי ופינוקים אינסופיים?

דברו איתי ❤️

לפני כחצי שנה. יום שבת, 8 בנובמבר 2025 בשעה 20:27

אני זוכרת שלפני 4 שנים בערך, יצאתי עם בחור שהכרתי בבר ליד הבית. 

והוא היה מאוד מסוגר, הוא כאילו היה נורמלי אבל משהו בו היה צריך לצאת. 

אני זוכרת שנתתי לו משימת כתיבה, נתתי לו דף ועט ואמרתי לו "שפוך."

אז הוא ניסה, אבל לא באמת. 

ראיתי חשש בעיניים ובידיים שלו. 

ראיתי שהוא לא באמת מסוגל לשפוך החוצה, מה שזה לא יהיה שהוא השאיר בפנים. 

ואז הוא אמר לי את המילים שהיום מצלצלות לי שוב בראש: "זה משעמם"

זה משעמם. 

כמה נוח להשתמש בזה כשאנחנו מפחדים ממשהו. כשאנחנו מסתתרים מכאב. 

זה משעמם, כי אם אני לא אברח מהדבר הזה רגשית, הוא יבלע אותי ולא ישאיר ממני כלום. 

זה משעמם, כי אם אני לרגע אומר שזה מעניין, אני אצטרך להתמודד עם זה שמה שימלא את החור בלב שלי זו לא הרפתקה חדשה, אלא תיקון. 

זה משעמם, כי הרבה יותר קל להמציא תכנית מסובכת להיפטר מהמועקה הזו במקום לחפש חיבור אמיתי, רק כדי להיפגע שוב. 

זה משעמם, כי אם אני אעז לומר שאני מפחדת, אני אצטרך להודות בתבוסה. 

זה משעמם, כי אם אני אצטרך להודות בתבוסה, אני מפחדת שלא יהיה יותר מה שיעצור אותי מלסיים את כל הכאב הזה כאן ועכשיו. 

זה משעמם, כי הכאב כה גדול שאם אני לא אסתיר אותו בזלזול, הוא ישרוף אותי בחיים. 

זה משעמם, כי אני אבודה ואני לא יודעת מה לעשות יותר כדי למלא את החלל הזה שנפער בי, ולעולם לא מצטמצם. 

מעניין ממה פחד אותו הבחור שאמר לי שזה משעמם.