על הפער בין שליטה להצלפה

מישהי.ו יודעים איך אני מעלה אירוע לבילויים?

תמונה שלי במחוך סופר חשוף למי שיצליח.ה לעזור לי 😍

והחרא והכאב הם עדיין תוצר של בדידות. 

מעניין מתי זה ייגמר. 

אתמול אחר הצהריים שדדו אותנו שוב בחנות. 

זה היה קל ומהיר, הוא בא, דרש את הכסף, לקח אותו והלך בלי שהחלפנו מילה נוספת. 

לא התחשק לי להלחם על כמה מאות שקלים. 

אין נזק פיזי, הוא נתפס בכל מקרה והפעם המשטרה לא הייתה עד כדי כך מציקה. 

כנראה שזו לא הסיבה העיקרית שקרסתי אתמול בלילה. 

קרסתי, כי זה היה התזמון המושלם לקרוס. 

קרסתי, כי היה לי תירוץ אמיתי להראות לעולם שאני עייפה. 

יותר קל לשחק אותה מפוחדת משוד מאשר מקמפיין שאני צריכה לבצע. 

אני אוהבת לתפוס טרמפ על משברים כדי לקרוס, ואם הם לא באים בעצמם, אני אצור אותם בכיף כדי שיהיה לי תירוץ. 

החלק העצוב הוא שאני צריכה תירוץ.

פעם אחת גיא ואני דיברנו, והוא אוהב להיכנס איתי לעומק הדברים. הוא שאל אותי: "אם בנאדם ניסה להרים סטארט אפ 14 פעמים, אבל הצליח בפעם ה15 ועשה מיליונים, האם הוא כשלון?"

אז עניתי לו שכן, ואפילו הסברתי את הטענה שלי בהיגיון. 

אם זה מעניין אתכם, אני מוכנה להוסיף בתגובות את הטיעונים שלי. 

הפואנטה, שדווקא אותה לא אמרתי לו, היא שההגדרה שלי לכישלון הוא להיות אנושית. 

"את כועסת" 

"אתה שואל או אומר?" 

"אומר." הוא הודיע בהחלטיות. 

"עליך?" תהיתי. 

"על העולם." הוא ענה שוב, הפעם בנונשלנטיות.

"הממ.." לא היה לי יותר מדי מה להגיב על כך. 

"לא נמאס לך לפעמים לכעוס?" הוא שאל בסקרנות, ידיו מתעסקות באיזה פידג'ט שהוא מצא אצלי בחדר. 

"זה דווקא משחרר באופן מפתיע." עניתי לו מהר מדי. 

"בסדר, פעם ב.. אני מקבל. אבל אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה לא כעסת." זה היה נשמע ביקורתי, אבל לא מתאים לו להיות כזה. 

"טוב, כי זה היה הרבה לפני שהכרנו. בדרך כלל נערים מתבגרים מתחילים לכעוס על העולם, אני פשוט לא הפסקתי." לקחתי ממנו את הפידג'ט והתחלתי להתעסק בזה בעצמי. 

"זה לא מפריע לך לחוות רגשות אחרים? את לא מתגעגעת לשלווה?" בגלל שלא היה לו במה להעסיק את הידיים, הוא פכר אותן. 

"רגשות אחרים? איזה רגשות אחרים בדיוק?" הוא פגע בנקודה רגישה. נמנעתי מליצור קשר עין ובלעתי רוק. 

"שמחה, עצב, התרגשות, פחד.. את יודעת, הרגשות הרגילים." הוא ניסה לתפוס את מבטי, אך ללא הצלחה. 

השתתקתי. 

אנחנו מכירים הרבה זמן, אני והוא, אבל הוא עדיין לא באמת מבין אותי. 

"אין לי רגשות רגילים גיא", אמרתי בשקט. "מתחת לכל הכעס הזה, אין שום דבר. רק ריקנות אינסופית." 

"די נו, את מגזימה. את בכל זאת בת אדם.. בערך." גיא ניסה להיות מצחיק, וכמובן שהוא נכשל. 

"לא, אין שם כלום. יש לי כעס וייאוש. בלי הכעס, לא יהיה לי יותר כוח מניע." ניסיתי להסביר בלי לתת לדמעות לזלוג ממני. 

"מה את אומרת בעצם?" הוא שאל את השאלה שהכי פחדתי לענות עליה. 

"אני אומרת, שאם לא יהיה בי כעס יותר, כנראה הצעד הבא שלי יהיה לטעון אקדח ולכוון לראש." את הכאב שלי הסוויתי בכעס "כי לא יהיה יותר שום דבר שיגרום לי לתפקד. מה הטעם בכל הסבל הזה אם לא יוצא לי ממנו שום דבר?" שאלתי אותו בתקיפות. "יש בי כעס, ניצחון וייאוש שמסתתר מאחוריהם ומאיים לרמוס אותי ואת כל מה שבניתי כדי לא לנסות להתאבד (שוב). לפעמים אין שום דבר מתחת לכעס, גיא; אני קליפה ריקה."

ראיתי שזה מעציב אותו, וראיתי שהוא מחפש טענת נגד שתוכיח אותי. 

ידעתי שזה לא משנה שום דבר. 

כי הוא יכול לומר לי שאני שמחה לפעמים, עצובה, מתעניינת, מתרגשת, מפחדת. 

כל הרגשות האלה מורשים להתקיים כל עוד הכעס ברקע, מניע אותי להישאר בחיים. 

בלעדיו, שום דבר לא ימנע ממני להישאר במיטה לנצח נצחים. 

"אל תפסיקי לכעוס אף פעם, במבי." הפנים שלו סיפרו שהוא רצה לומר דברים אחרים. 

דברים כמו לנסות לעזור לי, לעודד אותי. 

דברים כמו לנסות להצטרף אליי אפילו; מזל שהוא ויתר. 

"אל תדאג" השבתי לו "יש לי מספיק כעס לחיים שלמים."

החיוך של שנינו עלה, אך לעולם לא יגיע לעיניים. לפעמים באמת אין שום דבר מתחת למסכה: זה למה היא שם. 

האם אני האישה היחידה בכלוב שאקטיבית מחפשת נשלט ועדיין בקושי פונים אליה?

לא ידעתי שאני עד כדי כך מאיימת חבר'ה. 

אבל האם יש פה אחד שפוי, חביב, צעיר וא מונוגמי?

"יש לך אוכל על הצלחת, כל הגפיים וגג מעל הראש, את צריכה להיות מאושרת בחלקך."

אבל בעל הדירה לא עונה לי לגביי החתימה הבאה ויקר אחושרמוטה לקנות דירה בימינו אז איפה החלק של הגג נכנס פה, כשאין גג יציב???

לא להיות חזקה יותר כל הזמן כשכואב לי. 

למען האמת, לא להיות חזקה בכלל ולומר פאק איט. 

הכאב יעבור ואני אעשה את המקסימום המינימלי שלי באיזה שהוא שלב. 

בינתיים, פאק איט. 

לא הנוכחי, אלא כרעיון כללי; מאז ומתמיד, תמיד שנאתי את מי שהיה בן הזוג שלי אחרי הרבה זמן לתוך הקשר. 

זה קרה עם הקודם, זה קרה גם עם זה שלפניו, וזה בוודאות יקרה גם אחריו (אין לי כוונה להיפרד ממנו, פשוט #פולי)

ולמה זה? 

אני מניחה שיש הרבה תשובות לשאלה הזו, כולן נובעות ממני. 

זה הדברים שלא היו מטרידים אותי בעבר שעכשיו מחרפנים אותי, כי אני מעריצה גדולה של הרס עצמי. 

זה גם הפחד שעולה בי לנוכח חוסר היכולת שלי לברוח מהדבר הזה, בעצם, חוסר יכולת לברוח באופן כללי שאני ככ אוהבת. 

כל החלומות שלי הם על חופשות וטיסות, כי אני רק רוצה לברוח. 

בורחת ממני. לא שזה באמת אפשרי כי אני די תקועה איתי, גם ביפן וגם בדרום קוריאה וגם באילת. 

אבל אני אוהבת לארוז את כל הדברים שלי וללכת כשמשהו לא מסתדר. 

או כשמשהו יותר מדי מסתדר. 

או אפילו כששני הדברים האלה מתנגשים. 

אבל אני תקועה כאן, בתוכי. 

ולא משנה לאן אני אסע, אני אשאר איתי. גם אם אשכח אותי לרגע; בסוף אני אחזור לכאן, אליי. 

אני מניחה שאני צריכה למצוא דרכים חדשות להתמודד איתי. 

כל החמודים עליי