על הפער בין שליטה להצלפה

אתמול אחר הצהריים שדדו אותנו שוב בחנות. 

זה היה קל ומהיר, הוא בא, דרש את הכסף, לקח אותו והלך בלי שהחלפנו מילה נוספת. 

לא התחשק לי להלחם על כמה מאות שקלים. 

אין נזק פיזי, הוא נתפס בכל מקרה והפעם המשטרה לא הייתה עד כדי כך מציקה. 

כנראה שזו לא הסיבה העיקרית שקרסתי אתמול בלילה. 

קרסתי, כי זה היה התזמון המושלם לקרוס. 

קרסתי, כי היה לי תירוץ אמיתי להראות לעולם שאני עייפה. 

יותר קל לשחק אותה מפוחדת משוד מאשר מקמפיין שאני צריכה לבצע. 

אני אוהבת לתפוס טרמפ על משברים כדי לקרוס, ואם הם לא באים בעצמם, אני אצור אותם בכיף כדי שיהיה לי תירוץ. 

החלק העצוב הוא שאני צריכה תירוץ.

פעם אחת גיא ואני דיברנו, והוא אוהב להיכנס איתי לעומק הדברים. הוא שאל אותי: "אם בנאדם ניסה להרים סטארט אפ 14 פעמים, אבל הצליח בפעם ה15 ועשה מיליונים, האם הוא כשלון?"

אז עניתי לו שכן, ואפילו הסברתי את הטענה שלי בהיגיון. 

אם זה מעניין אתכם, אני מוכנה להוסיף בתגובות את הטיעונים שלי. 

הפואנטה, שדווקא אותה לא אמרתי לו, היא שההגדרה שלי לכישלון הוא להיות אנושית.