לא הנוכחי, אלא כרעיון כללי; מאז ומתמיד, תמיד שנאתי את מי שהיה בן הזוג שלי אחרי הרבה זמן לתוך הקשר.
זה קרה עם הקודם, זה קרה גם עם זה שלפניו, וזה בוודאות יקרה גם אחריו (אין לי כוונה להיפרד ממנו, פשוט #פולי)
ולמה זה?
אני מניחה שיש הרבה תשובות לשאלה הזו, כולן נובעות ממני.
זה הדברים שלא היו מטרידים אותי בעבר שעכשיו מחרפנים אותי, כי אני מעריצה גדולה של הרס עצמי.
זה גם הפחד שעולה בי לנוכח חוסר היכולת שלי לברוח מהדבר הזה, בעצם, חוסר יכולת לברוח באופן כללי שאני ככ אוהבת.
כל החלומות שלי הם על חופשות וטיסות, כי אני רק רוצה לברוח.
בורחת ממני. לא שזה באמת אפשרי כי אני די תקועה איתי, גם ביפן וגם בדרום קוריאה וגם באילת.
אבל אני אוהבת לארוז את כל הדברים שלי וללכת כשמשהו לא מסתדר.
או כשמשהו יותר מדי מסתדר.
או אפילו כששני הדברים האלה מתנגשים.
אבל אני תקועה כאן, בתוכי.
ולא משנה לאן אני אסע, אני אשאר איתי. גם אם אשכח אותי לרגע; בסוף אני אחזור לכאן, אליי.
אני מניחה שאני צריכה למצוא דרכים חדשות להתמודד איתי.