כיוונתי לה אקדח לראש.
ידעתי שאני לא הולכת לירות בה, אבל רציתי שהיא תתפתל.
"עופרי, מה את חושבת שאת עושה??" ורד הקואוצ'רית שלי שאלה אותי. עיניה פקוחות לרווחה, ידיה מורמות בכניעה.
"אמרת שהכול בראש, שאפשר לשנות כל מיינדסט. אז הנה אני אומרת לך שאני לא מתכוונת לירות. האקדח אכן טעון, אבל הנצרה סגורה. עם זאת, אני לא רוצה ללכת לכלא להרבה זמן אז אני לא אירה. את רגועה?" שאלתי אותה בקול שמתיימר להיות רגוע, אבל השיגעון כבר שזור בו.
"עופרי אני רצינית איתך, תורידי את האקדח." היא מנסה לשמור על קול רגוע, אבל היא רועדת ולא מצליחה להסתיר את זה.
"אני אוריד אותו, אבל תעני לי קודם בכנות: את מצליחה להירגע?" אני לא מצליחה להמנע מהטירוף שלי. חלמתי להיות קרת רוח ברגע הזה אבל זה היה כל כך מספק.
"אני משתדלת להיות, כי אני מאמינה לך שלא תירי." ורד אמרה, אבל העיניים שלה דמעו.
"אז מה זה משנה אם אני מכוונת את האקדח או לא? אין פה סכנה אמיתית. ממה את מפחדת?" שאלתי אותה, מצמידה את האקדח יותר קרוב לרקה שלה. "הנצרה סגורה, גם אם אני אלחץ, לא יקרה שום דבר. למה את לא אומרת את זה לעצמך? זה יעזור לך להרגע. אולי אפילו תצאי מפה בתחתונים נקיים."
ורד נשכה את השפתיים. היא ידעה מה אני בודקת, היא ידעה שאני מנסה להוכיח אותה.
אם היא תגיד לי את מה שהיא באמת מרגישה, אני אוריד את האקדח, אבל היא תפסיד, והיא לא רוצה להפסיד.
"מה את רוצה ממני??" ורד לא הצליחה לשמור יותר על קול רגוע.
"אני רוצה שתודי שטעית. שלא הכול אפשר לתקן על מחשבות חיוביות וחיוך. לא משנה כמה תנסי להרגיע אותך, או כמה ינסו להרגיע אותך, העובדה שיש לך אקדח מוצמד לרקה מהווה איום ששום היגיון לא יכול לנצח." הסתכלתי לה בעיניים, והיא השפילה מבט.
"אוקיי! אוקיי! אבל אף אחד לא מכוון לך אקדח לראש עופרי!" היא צעקה עליי.
הורדתי את האקדח מהרקה שלה והתחלתי להתפקע מצחוק.
צחוק מפחיד ומעורר אימה.
כזה שרודף אותך בסיוטים שלך כל החיים.
"למה את אומרת את זה ככה? תמיד יש לי אקדח מכוון לראש. פשוט אני זו שמכוונת אותו." שחררתי את הנצרה וכיוונתי את האקדח לרקה שלי.
ורד מיד ניסתה לקום להזיז אותי, אבל היא הייתה קשורה לכיסא חזק מאוד.
"אבל את לא חייבת! את יכולה להזיז אותו בכל רגע, זה בדיוק מה שאני אומרת, השליטה על זה בידיים שלך! את תמיד, תמיד יכולה להוריד את האקדח!!" היא סוף סוף נתנה לקול שלה להשתחרר, לא העמידה פנים יותר שהיא רגועה. שמעתי את הלמות ליבה פועמות בחוזקה.
"את לא מבינה? אני רוצה למות. איך אני אמורה לעשות את זה בלי אקדח לרקה?" הקול שלי נשבר, ודמעות נפלו מעיניי.
בראש שלי מתנגן "למאיה יש אקדח", באופן נורא לא אירוני, ואני רוצה ללחוץ על ההדק.
אבל אני לא מצליחה.
אני סוגרת את הנצרה ומניחה את הנשק על הרצפה לכיוון הקיר.
אני ניגשת לפרום את הקשרים של ורד מהכיסא והיא קורסת לרצפה בבכי.
אני לא יודעת אם ורד תמשיך להיות קואוצ'רית אי פעם אחרי הסשן הזה, אולם, בשבילי זה היה סתם עוד יום שלישי.
אני שומעת סירנות בחוץ, ואין לי אנרגיה לברוח, גם אין טעם.
השוטרים נכנסים ורואים את שתינו על הרצפה, את האקדח, את יללות הבכי שלה ואת הייאוש שיש לי בעיניים.
הם מרימים את האקדח בזהירות עם כפפות, מניחים לי אותו בידיים ומחכים לראות מה אני אעשה.
אני מפרקת אותו מול העיניים שלהם, פיסה פיסה.
אני לא יודעת למה.
אני לא יודעת למה הם לא עוצרים אותי.
כנראה כי הכול מעשייה שבראש שלי, ובראש שלי מותר לי לברוח מההשלכות של המעשים שלי.
מזל שאפשר לדמיין את הזוועות שאני רוצה לעשות. כי זה לא מושלם, אבל זה מספק נחמה.