היום הינו אני והילדה צריכים לטייל במבצר יחיעם. Make long story short היא עשתה בעיות קשות מהרגיל לא נסענו והיא קבלה עונש. אין מסכים עד 1700 בערב, שזאת השעה שהיינו צריכים לחזור מהטיול. זה גרם לי לחשוב על ההבדל בין עונש של אבא לעונש של שולט...
אם הילדה שני הצדדים נענשים גם אני וגם היא ואם ילדה רק היא נענשת. אם הילדה שנינו סובלים ואם ילדה שנינו נהנים. אם הילדה אני רק מחכה שהעונש יגמר והכל יחזור לנורמה ואם ילדה אני רוצה שזה ימשיך כמה שאפשר. אם הילדה אני מקווה שזה לא יחזור על עצמו ואם ילדה אני רק מקווה שהיא תיתן לי תירוץ לחזור ולהעניש. אם הילדה אני שואל את עצמי אם עשיתי את הדבר הנכון ואם ילדה אני הכי מרגיש בנוח. אם הילדה אני שומע כמה אני אבא רע. ואם ילדה אני שומע כמה אני טוב בשבילה.
חלק מהותי בשליטה אצלי תמיד היה הצורך לאזור, לטפל, להציל...
הייתי מוצא את עצמי אם מישהי שבורה רק כדאי שתהיה לי סיבה לקפוץ על הסוס הלבן לאסוף אותה ולרכב אל השמש.
לא מעט פעמים מצאתי את עצמי צולל לכיוונה ונשאר למאתה איתה פשוט כי היא לא רצתה את השינוי ואני לא הייתי מוכן לוותר.
בפעמים אחרות השינוי קרה בלי קשר אלי.
ספורים הפעמים שהדרך שלי והדרך שלה הצטלבו באופן מושלם.
אני לא יכול לשנות אף אחת. הן צריכות לרצות ולהבין איך לשנות בעצמן...יותר מזה... זה לא תפקידי עלי אדמות.. ואפשר בכלל להיות בזוגיות אם מישהיא לא מפורקת מהחיים... זה שהתחברתי בצורה טובה, לא הופך אותי למומחה.
לא משנה כמה אני מודע לעובדה הזאת אני תמיד מרגיש את אינסטינקט לשים את העוקף על הסוס, ללבוש את שיריון האביר...ולהציל את הנסיכה.
אם זה אישה שבוחה ברחוב, סיפור שאני שומע על מישהי שאני אפילו לא מכיר ועד לפוסט בפייס או בלוג כאן בכלוב.
אני ישר מגיע למסקנות מה היא צריכה ואיך אני הייתי פותר לה את הבעיה... ממש בודהה... הנבחר... הילה של קדוש מסביבי...
כנראה "הזיקנה" עושה את שלה והיום אני מבין שהדבר היחידי שאני כן יכול לעשות זה לתת חיבוק חזק, ליטוף, כתף לבכות אליה...מקסימום להיות כלי לאזר... או בקיצור חוץ מלהכיל ואנרגיות חיוביות אין מה לעשות... זה לא בשליטתי...
בתור שולט זה לא קל לא לשלוט, לכן אני עדיין מוצא את עצמי, לא פעם, שולח יד למושכות... ואז נזכר שאין טעם בכלל לתפס לעקוף.
הבלוגים פה בכלוב משפשפים אותי טוב טוב.... יש פה כל כך הרבה תיסכול, שיברון לב, כעס, אכזבה והרס עצמי...
אין לי סוף מבריק לפוסט הזה.
הסוס בריא, שמח ואופטימי... הוא לא מתגעגע למשימות ההצלה.
הלכתי על גיף עדין... מוטיב הסוס יכול להוביל למקומות טיפה קשים :)
המוטו שלי זה שסאבית צריכה תמיד להיות רטובה לדום שלה. המוטו שלי זה שהדום צריך להיות תמיד חייתי. המוטו שלי זה שמערכת בדסמית טובה רק כשהסבית והדום מסונכרנים לגמרי. המוטו שלי זה שהסבית תרגיש נוח לקפוץ ישר לתוך כל פנטזיה של הדום שלה. המוטו שלי זה שלדום יהיה ספריית פנטזיות שלא נגמרת. המוטו שלי זה שהדום צריך להיות בשליטה מלא לא משנה מה, גם אם הבת שלו מתה. המוטו שלי זה שלדום יהיה רק מצב רגשי אחד, חרמן. המוטו שלי זה שהדום אף פעם לא יהיה מאוכזב מהסאבית. המוטו שלי זה שהדום צריך להיות תמיד סבלני גם אם פיטרו אותו היום. המוטו שלי זה שאין מה ללמד את הדום בהוא יודע הכל על הכל. המוטו שלי זה שהסשיינים תמיד יזרמו חלק ויהיו מדהימים. המוטו שלי זה שכל מה שאני חושבת שהוא סבמיסיב גם הצד השני יקבל אותו ככה. המוטו שלי זה שהדום והסבית יבינו אחד את השני בטלפתיה. המוטו שלי זה.... רגע מה זה?
