אני לא באמת זוכר את השטויות שאני עושה
זוכר את האווירה בגדול.. אולי את העלילה גם בגדול
אבל ברמת לזכור משפטים שנאמרו או מחשבות שעברו לי בראש... זה אני זוכר רק מהשטויות שלהן.
זאת שהיתה חרמנית מידי והייתה חייבת את זה עכשיו ומול שביל עפר שעברו בו מסעיות ללא הפסקה... זוכר איך היא היתה רגועה אחרי זה.
זאת שלא יכלה לשחרר אותי ככה עם זקפה ונשענה על קיר בחדר אשפה... זוכר שהיא אמרה לי בסוף, תודה אדוני, בנימוס אירופאי.
זאת שאוננה לי וסיפרה לי איך אני מוציא אותה לטיול פיפי בשכונה ומה היא עושה ואיך השכנים שלה מסתכלים עלינו... זוכר את החצי חיוך שלה כל פעם שהיא הרגישה שאני מתחרמן מהסיפור.
זאת שנהנת למצוץ לי בזמן שאני מצחצח שיניים... אחד מצחצוחי השיניים הארוכים בחיי.. זוכר אותה נהנת ממשכת השיניים שמטפטפת עליה מהפה שלי.
זוכר מלא תמונות מהתנהלות בדסמית...
כולן תמונות של אישה שעושה מה שעושה לה הכי טוב.. של אישה שעושה מה שהיא הכי רוצה.
להשפיל את עצמה...
בהשפלה (מוסכמת - כמובן) יש את האמירה הכי חזקה והכי אמיתית, אני רוצה את זה.
לפני זה דעגתי שתרגישי בנוח... שאת כאן בגלל שלא נעים לך... שאת רוצה לברוח ממשהו.
כשאת משפילה את עצמך אני בטוח שאת נמצאת איתי מרצון מלא. ומה שאנחנו עושים זה בדיוק מה שאת צריכה עכשיו.
כשאת משפילה את עצמך אני יכול להרגיש רגוע ובנוח עם הסיטואציה
אני לא מגדיר את עצמי שולט כי הרבה יותר מדליק אותי שהפרטנרית מחליטה להשפיל את עצמה, מאשר שאני הייתי חלק פעיל בהשפלה שלה. אני נהנה יותר להיות הצופה, המכיל, המאתגר והמפרגן של התנהגות משפילה מאשר להיות המוציא לפועל של פעולה כזו.
