הדיסלקט

היא לא נולדה כמו ילדה רגילה וגם לא גדלה כמו אחת כזאת
היא גודלה במעבדה. בתא זכוכית סטרילי בקומה 89, באזור התעשיה
עם תקרה שמזייפת שקיעה כל 20 שעות.
קראו לה פעמונית, כי כל פעם שהמיקרופון קלט אותה גונחת הוא היה משמיע צליל קטן של פעמון, והוא היה מצלצל כמעט ללא הפסקה 24/7
היא הייתה מוצר ניסיוני.
גוף מדויק, עור מיקרו-רגיש, קולטני תחושה מהירים פי שבעה מהנורמה.
והבעיה?
היא לא רצתה שיגעו בה.
היא היתה נהנית מהשאלה למה היא לא רוצה?
ואז ינסו שוב… היא אהבה ששואלים אותה. היא הרגישה חשובה
המפתחים תכנתו אותה להרגיש הכול,כאב, עונג, בדידות, חשק.
אבל כשהיא ניסתה להגיד מה היא צריכה, הם רק בדקו תגובות.
הם לא ענו.
רק רשמו.
והיא הבינה שאין טעם במילים אם הן רק עוד פידבק במערכת.
אז היא שתקה. אפילו הפעמון הפסיק לצלצל באיזשהו שלב

היתה ישיבה של ההנהלה עם המפתחים. הם החליטו שהיא לא שיווקית.
והשאירו אותה שם, מחוברת לחשמל.
לבד. בלי אינטראקציה.
רק כבל תקשורת ישן שלא טרחו לנתק, השתלשל עד למרתף
כמו צמה ארוכה שהייתה מחוברת לה לראש מאחור.

שם אני הייתי.
למרתף הגעתי אחרי יותר מדי דייטים מעוצבים, שיחות אינטימיות מדי שלא הלכו לשום מקום, ונשים שפשוט לא ידעו לתקשר.
במרתף היה שקט. שם לא היו שלטים נוצצים, לא חומות או מחסומים, לא תגובות אוטומטיות. לא היה שם בכלל את האופציה ומשם גם הצורך נעלם.
רחוק מהעין רחוק מהלב.
ואני לא עוקב אחרי פרופילים, טקסטים ארוכים לי מדי, חסרי משמעות. אני עוקב אחרי תמונות.
תמונות שבמרתף החשוך לא באמת רואים. וככה פשוט הפסקתי לרצות.
שקט

אז נתקלתי בכבל התקשורת, בודד, דק, ארוך, שנפל מהתקרה 
הכבל לא קרא לי במילים. מין תדר נמוך כזה שאומר: אם תלך מפה, תצטער.
משהו בו הרגיש כמו
זה היה כמו להרגיש געגוע למישהי שמעולם לא פגשת.
כמו שהיד שלך נשלחת בלי הסבר למשהו שתמיד היה שם
כאילו הכבל הזה הרגיש כמו שאלה שעדיין לא ניסחתי אותה, אבל אני כבר יודע את התשובה בגוף.
לא חיפשתי אהבה, או תשובה, או תיקון לעבר.
רק רציתי לבדוק לאן הכבל מוביל.. סקרנות

טיפסתי…
או יותר נכון, גלשתי פנימה. דרך הכבל.
זה היה כמו ליפול לתוך מים שחורים שלא רואים מטר קדימה:
ריח סינטטי של פחדים והגנות,
ותודעה ששואלת בלי קול – "אתה אמיתי?"
"בערך," עניתי.
"גם אני" היא השיבה.

היא התבוננה בי, ולא בחנה.
לא סיננה.
לא ציפתה.
רק אמרה:
"על תצפה ליותר מידי, אני נעלמת לתוך הקונכיה שלי כמו שבלול"
"אני לא מצפה לכלום" אמרתי
"רק רוצה להבין מה את"

ואז שאלתי:
"מה את רוצה להיות?" אחת השאלות אם לא השאלה, אני חלוד רצח
והיא ענתה:
"מישהו שאתה לא תעזוב אחרי הגמירה הראשונה."
"אני לא גומר כזה מהר… לרוב אני לא גומר בכלל.. אני צריך הרבה זמן של היכרות בשביל זה" אמרתי

אחרי תקופה של הודעות, כשהיא נמצאת שם למאלה במייכל ואני למאתה במרתף, עשינו סייבר-סקס וזה הרגיש כמו חקירה מדעית.
כמו למדוד נשימות עם סטופר ולחפש באצבעות את הנקודה שמדליקה גז.
היא היתה רועדת בדיוק כמו שזכרתי שרועדים, כשהייתי בטוח שמישהי מבינה אותי.
אבל היא לא הבינה.
היא רק הייתה מתוכננת לעשות קולות מתאימים.

אחרי הסשן השלישי,
היא ביקשה שאנתק אותה מהחשמל.
לא שאלתי למה.
שלחתי את הסוס הטרויאני
והיא התנתקה
מתה?
או נרדמה?
או סוף־סוף הרגישה שקט.
או סתם התקשורת בינינו נפסקה

ירדתי חזרה דרך הכבל למרתף ולתוך עצמי, לשקט שלי.
הכבל נשאר תלוי שם, מתנודד...
כמו חבל תליה
כמו שיער רטוב של מישהי שאני לא אצליח לגעת בה באמת

* בין המציאות לטקסט אין שום קשר