הרבה אנשים חושבים.. מרגישים שההנאה בסדיזם נמצאת בעיקר בכאב.
קראתי פגשתי ושמעתי גם לא מעט סדיסטים שמדברים על כך שזה מה שעושה להם את זה.
אני לא סגור על זה כל כך.
לפחות לא בעיניי.
כאב הוא די צפוי.
בסוף הגוף מכיל אותו. ברמה כזאת או אחר
הוא גם דומה לעצמו
יש מכה, יש שריפה, יש נשימה, יש תגובה.
אבל הרגע שלפני?
שם הרבה יותר מעניין.
שם נמצאות הרגשות החזקים
הרגע הזה שלפני הכאב
השלב הזה שבו אני עוד לא נגעתי בה.
עוד לא נתתי הוראה.
עוד לא החלטתי אם אני מתקרב או מתרחק.
השלב שהיא כבר מתוחה.
לא בגלל מה שעשיתי.
בגלל מה שהיא מדמיינת שאני מסוגל לעשות.
וזה בעיניי אחד המקומות הכי יפים והכי כוחניים בשליטה.
לא האלימות.
לא הדרמה.
לא ההוכחה שאצלי הכוח.
האפשרויות!
השקט שלפני. כמובן שבלי שאני אשבור אותה אחרי זה, הרגע שלפני לא יהיה כל כך עוצמתי.
המבט השקט שלא מסגיר מה ומתי וכמה הולך לקרות
שלא נותן לה רמז.
היד שנשארת באוויר עוד שנייה אחת יותר מדי.
החגורה שעוד מלטפת.

