Mindfulness

זולגת בדממה אל תוך אמבטיה גועשת מברז הממלא

אותה -  את כאב אובדנו ממני

את המכתש הפעור בי

שלעולם לא יתמלא

כל תא בי צורח אותו

שורף את מה שנותר ממני

כמו איזו כתובת קעקע מתמדת

שמוטבעת בבשרי בכל זמן נתון

בכל פיסת עור פצועה שבי

שוב ושוב ושוב

20:00, עכשיו הם אחרי ארוחת הערב

צופים בחדשות .

קצת פוליטיקה, קצת הנהוני הסכמה ביניהם 

אולי איזה זיון מלוכלך-מתוק בסוף...

אני ארד ואעלה שבע פעמים

בבור מי הגשמים המגונדר הזה

אהיה טהורה ונכונה וזכה עד העצם

עד עצם האבסורד, עד עצם הגעגוע

עד עצם הקיום, עד עצם החידלון

ל מ ה .

" ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשהו במצוותיו וציוונו על הטבילה".

בשקט

בקרן זווית

בלי להשמיע קול

צייתנית לאיזה צו נסתר,

סמוי מעין, של אלוהים נגלה

שדורש את טובתו

שתובע את קרבני

אייך?

אחרי שריפת ה 7 באוקטובר... ואף על פי כן,

ואולי דווקא בשל כך... היעדרו, הגעגוע אליו -

שורפים מתמיד.

הקיום בין לוויה ללוויה, בין שכול לשכול,  בין אובדן לאובדן , התחושה שהמוות נוכח בכל... לאן לאסוף את הצער בסוף היום?

אני בוכה. בשקט בשקט. שהילדים לא ישמעו. אומרת להם דברי חיזוק ואמונה

על מורה אהוב שפצוע אנוש, חבר שאיבד אח, חברה שאיבדה אבא... מתפללת איתם, 

אבל בוכה לבד.

על עצמי, אני לא באמת מפחדת מהמוות... אולי כי אני לא באמת חיה ... כבר זמן רב כל כך. 

שוב נקבע תאריך לדיון בבית הדין הרבני,

אם אמות - 

לפחות לא אמות אשתו

אולי אצליח להשתחל בחור המחט הזה

של השחרור ממנו. אולי.

נהייתי שקופה לעצמי,

הרחקתי מעליי את כל מי שהביט בי,

שמא אהיה קיימת בעיניו...ואז קיימת. בכלל.

האימה ההיא שאחזה בי, כבר מהלילה הראשון איתו

(ושגלגול בלהות גדול משיכולתי לדמיין בא עליי בעקבותיה, בתום שנה וקצת מהלילה ההוא) -

איכשהו, מעולם לא הרפתה

ואני מאז , לא הרפיתי לתוך חיבוק שאפשר לדעת

שהוא בית, שהוא שלום.

בכל ליל טבילה

הגוף שלי צורח אותך אל חדרי הנשמה
שבע פעמים אני נכנסת אל המים
ושבע פעמים אני טובעת ומתה

ושבע פעמים אני נולדת מחדש - אליך. שבראשי.

בבית, לא מחכה לי איש... אבל אני זקוקה ללהיות בטהרתי, לאחוז בקצות חוט של נצח, שלא מבדיל בין זמן לזמן, לגעת שוב בידיעה שפעם הייתי מוכנה לאיש... שפעם הייתי כלי טבול, מוכן לך*

רק פעם אחת, לא מזמן, בשיער רטוב ואדים על השמשה, העזתי לאחוז בפתיל הזה ולקשור לו רגעים בטלפון איתך... בסוף בכיתי. כמו תמיד. אפילו שניסיתי להיות גיבורה ולדבר רק על המלחמה

בכל ליל טבילה, הנשמה שלי צורחת אותך אל חדרי הגוף, מהדהדת געגוע שאין לו זמן ואין לו קצה ואין לו מזור

**************************************

*מושג יסוד בקבלת האר"י 

* סנהדרין כב, ב: "אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר (ישעיהו נד, ה) כי בועליך עושיך ה' צבאות"

בכל ליל טבילה

הגוף שלי צורח אותך אל חדרי הנשמה
אני נכנסת אל המים שבע פעמים
ושבע פעמים אני טובעת ומתה

ושבע פעמים אני נולדת מחדש - אליך. שבראשי.

בבית, לא מחכה לי איש... אבל אני זקוקה ללהיות בטהרתי, לאחוז בקצות חוט של נצח, שלא מבדיל בין זמן לזמן, לגעת שוב בידיעה שפעם הייתי מוכנה לאיש... שפעם הייתי כלי טבול, מוכן לך*

רק פעם אחת, לא מזמן, בשיער רטוב ואדים על השמשה, העזתי לאחוז בפתיל הזה ולקשור לו רגעים בטלפון איתך... בסוף בכיתי. כמו תמיד. אפילו שניסיתי להיות גיבורה ולדבר רק על המלחמה

בכל ליל טבילה, הנשמה שלי צורחת אותך אל חדרי הגוף, מהדהדת געגוע שאין לו זמן ואין לו קצה ואין לו מזור

**************************************

* סנהדרין כב, ב: "אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר (ישעיהו נד, ה) כי בועליך עושיך ה' צבאות"

הֵן אִשָּׁה, רַק אִשָּׁה אָנֹכִי – זַלְזַל
הָעוֹלֶה טַפֵּס וְעָלֹה עַד רֹאשׁ הַצַּמֶּרֶת,
בְּלִי מִשְׁעָן – נוּגָה וְחִוֶּרֶת
לָאָרֶץ אֶשְׁפַּל.

יָדֶיךָ רַכּוֹת כְּחֵיק אַדְמַת-מְכוֹרָה,
כָּמוֹהָ טוֹבָה נְגִיעָתָן, מַשְׁכִּיחָה וּמַרְגַּעַת.
לְהִלָּפֵת בָּהֶן וְלָדַעַת:
פֹּה לֹא אִירָא!