תודעה או חומר, מנטאלי או פיזי, מה בא קודם?
הגישה השלטת זה כמה מאות שנים במדע ובפילוסופיה היא המטריאליזם, שלפיו כל דבר ביקום הוא לגמרי חומרי, מטריאלי. זה כולל את התודעה והחוויה הסובייקטיבית, שלפי תפיסה זו אינן אלא פעילות חשמלית במוח.
אין רגשות, אין כאב או שמחה, או כל חוויה חושית סובייקטיבית— רק אשליה כאילו ישנם. אין שום הבדל מהותי בין טוסטר הנכבה כאשר תרמוסטט מזהה שפרוסת הלחם חמה, ובין אדם שידו קופצת כשהיא נוגעת במשטח לוהט.
אז כיצד אוסף אובייקטיבי של אותות חשמליים וכימיים יכול להביא ליצירת עולם פנימי וסובייקטיבי של רגשות ומחשבות, לחוויה של חרדה או תחושת טעם?
בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת עמדה שמציעה לסתום את החור עם מועמדת מפתיעה: התודעה. התפיסה המקובלת היא שהמנטלי קיים בחלק קטן מאוד מהיקום, לרוב רק במרחב הביולוגי, אצל יצורים עם מערכות עצביות. האלטרנטיבה המוצעת היא שהמנטלי הוא היבט בסיסי, ההיבט הכי בסיסי, של החומר, של היקום. מכאן גם שמה של התיאוריה: "פאן־פסיכיזם" — התודעה היא בכל.
המטריאליזם המדעי טוען כי תודעה מפציעה מתוך החומר, אולם אינו אומר דבר על מהות החומר, או על האופן שבו תודעה סובייקטיבית מפציעה ממנו. פאן־פסיכיזם, לעומת זאת, טוען כי תודעה היא חלק בסיסי ומהותי מהיקום, ולכן אינה צריכה להפציע — היא פשוט ישנה. למעשה, החומר מפציע ממנה. כפי שסיכם זאת הפיזיקאי מקס פלאנק: "אני רואה את התודעה כדבר הבסיסי ביותר, וחומר הוא תוצר שלה. אי אפשר להגיע אל 'מאחורי' התודעה. כל מה שאנחנו מדברים עליו, כל מה שאנחנו מייחסים לו 'קיום', מניח שישנה תודעה".
מנטאלי לפני פיזי זה צורך קיומי, עכשיו אולי ברור גם למה.
___________________
משמעת קוונטית
