הרגשתי שאני מתמכרת למילה היפה הזאת ושאני זקוקה לכל מחווה של אהבה ואכפתיות כלפיי וזה לא מעניין אותי אם זה שאמר לי "באהבה" באמת הרגיש באותו רגע אהבה או לא. העיקר שיגיד
מי שגולש בפייסבוק בטח שם לב לאייקונים שהתווספו לאחרונה. מעתה לא רק "אהבתי" על מה שחברים משתפים, אפשר ללחוץ על "חחח", על "מדהים!", על "עצב", "כעס" או "אהבה". כשם שבפייסבוק ישראל יודעים שאצלנו אומרים "אהבתי" בעבר על מה שאנחנו אוהבים בהווה, הם גם יודעים שהמילה "אהבה" נאמרת כאן חופשי ובאותה הקלות כמו "אהבה שלי", "חיים שלי", "נשמה", "כפרה", "אהוב", "אבא" ועוד. לא צריך לעשות מזה עניין גדול. זה קל, זה לא עולה כסף, זה עושה טוב לזה שאומר ולזה ששומע, אז למה לא ללחוץ על "אהבה"? למה לא להגיד "אהבה שלי"? למה לא לפרגן ב"באהבה"? "באהבה" במובן של "אני מפרגן לך", "אני אומר את הדברים בקטע טוב ולא כדי לפגוע", "אני מקבל את זה ברוח טובה ולא נפגע", "בבקשה", "בכיף", "בשמחה", "שמחתי לעזור", "עשיתי את זה ברצון ומכל הלב".
יש בי אהבה ואני יודעת להביע רגשות ולא חוסמת את עצמי, ובכל זאת, כמו שקשה לי להגיד "חיים" (קיצור של "חיים שלי") לאנשים שלא קרובים אליי, כך אני לא אומרת בקלות "אהבה" או "באהבה" לכל אחד. מה רע ב"בכיף" או "בשמחה"? פתאום זה לא טוב מספיק? הכל צריך להיות קיצוני ומוחלט עד הסוף? כשגיליתי שכעת יש מצב חדש בפייסבוק, הבנתי שאני הולכת להסתבך. אם אמשיך לדבוק בלייק, מישהו עלול להיעלב שלא לחצתי על "אהבה" ולהתחשבן איתי אחר כך. המילים האופנתיות שנכנסו לחיינו, שמביעות את הרגש, את ההתלהבות ואת מידת הנחרצות במקסימום האפשרי - "מושלם", "מעולה", "מטורף", "מלך", "אלוף" ועוד - גרמו לכך שאם לא נצא מגדרנו כדי להוכיח עד כמה אנחנו שמחים ואוהבים ומרוצים, מישהו עלול לחשוב שאנחנו סתם יבשים, משביתי שמחות ולא אוהבים לתת מעצמנו.
זה היה לפני כמה שבועות, בתקופה של הבעיות בחניון ארד בתל אביב. העדפתי לחפש חניה בחוץ, ואם התמזל מזלי ומצאתי מספיק מקום לרכב ולפתיחת המעלית, חניתי שם. לפעמים אין במדרכה מקום לפתוח את המעלון ולצאת ממנו או להיכנס אליו עם הכיסא, ואני זקוקה לעזרה של אנשים. לפעמים בגלל המדרכה או בגלל אופן החניה, שני הקצוות של המעלית, שנראים כמו שתי כנפיים, מתקפלים כלפי מעלה ואי אפשר לעלות עליה, וגם אז אני זקוקה לעזרה.
באחת הפעמים שבהן מצאתי חניה, ראיתי כשחזרתי לרכב שהכנפיים שעלו למעלה חוסמות לי את הכניסה אחורה עם הכיסא לתוך הרכב. חיכיתי שמישהו נחמד יעבור, מישהו שאפשר לבקש ממנו עזרה, מישהו שבמקרה לא מדבר בטלפון, וזה קרה. בחורה חמודה עברה לידי. "סליחה, אולי את יכולה לעזור לי?" שאלתי אותה. "בטח", היא חייכה. הסברתי לה איך לדרוך על הכנפיים מהצד כך שלא אעלה על הרגליים שלה, ולאט לאט עליתי על המעלית, הרמתי אותה ונכנסתי פנימה לתוך הרכב.
"זהו? הכל בסדר? את צריכה עוד משהו?" היא שאלה בדאגה. "לא, תודה, מכאן אני כבר מסתדרת, עזרת לי מאוד, אני ממש מודה לך, תודה רבה!". "באהבה", היא השיבה לי. וכשהיא אמרה "באהבה", הרגשתי שהמילה הזאת מציפה אותי בחום וממלאת את כולי. האמנתי לה שהיא עשתה את זה באהבה ועם הלב, בנתינה אמיתית ומתוך כוונה, והאהבה שלה עברה אליי ומילאה אותי באופטימיות ובשמחה. הרגשתי שאני מתמכרת למילה היפה הזאת, הפשוטה הזאת, ושאני זקוקה לכל מחווה של אהבה ואכפתיות כלפיי וזה לא מעניין אותי אם זה שאמר זה באמת הרגיש באותו רגע אהבה או לא. העיקר שיגיד.
בפעם אחרת שהייתי שם וחניתי מחוץ לחניון, לא היה מספיק מקום במדרכה והייתי צריכה עזרה כדי להיכנס למעלית וממנה לרכב. צריך להרים קצת את כיסא הגלגלים ולמקם אותו על המעלית. כרגיל, חיכיתי שמישהו יעבור, והוא עבר. "את צריכה עזרה?" הוא שאל. "כן, אני צריכה לעלות על המעלית, אתה יכול לעזור לי?" "כמובן", הוא אמר, ומיד ידע מה לעשות ואיך להזיז את הכיסא בלי שהסברתי לו. "הנה, עכשיו זה בסדר?" הוא שאל. "כן... אבל... איך... איך ידעת מה לעשות?" התפלאתי. "אני זוכר אותך. זה היה לפני שבועיים נדמה לי, עזרתי לך ועשינו את אותו הדבר, זה היה שם, בצד השני". "וואלה? אוי, סליחה... כנראה שמרוב התרגשות לא זכרתי... תודה רבה לך". "בכיף", הוא אמר.
קצת התאכזבתי שהוא לא אמר לי "באהבה". מה, זהו? כבר נמאס לו ממני אחרי פעמיים? רק "בכיף"? ואולי זה בגלל שהוא גבר ואני אישה ולא נעים לו? אבל הרבה גברים אומרים את זה לנשים שהם לא מכירים, אז מה הקטע שלו? לא, רגע, רגע, מה הקטע שלךְ? תזכרי את הבעת הפנים שלו כשהוא עזר לך, את הכנות בעיניים, את המבט הישיר, את הטון הנעים, המקרב, המזמין. ככה זה היה פעם, התמקדנו בדברים האלה ופחות במילים עצמן. המילים לא כאלה חשובות, אלא האדם שעומד מאחוריהן, מה הוא עושה ואיך הוא מראה את כוונותיו האמיתיות. אז יאללה, תתקדמי.
התקדמתי. נכנסתי לרכב והנעתי, תחושה נעימה הציפה אותי כמו תמיד אחרי שמישהו עוזר לי. יש כאן הרבה אנשים עם אהבה בלב, והם מעניקים לי את האהבה הזאת בטבעיות ובנדיבות וזה עושה לי כל כך טוב.
אני נוסעת הביתה, מתקרבת לרמזור, דמעות של התרגשות עדיין זולגות מעיניי. מישהו מסמן לי מהצד שהוא מבקש להיכנס עם הרכב שלו לפניי. אני נותנת לו, הוא מרים את ידו לאות תודה. "באהבה", אני לוחשת לו ללא קול.