שבוע הבא אנחנו חצי שנה רשמית ביחד. כלומר איזה תשעה חודשים לא רשמית אבל חצי שנה רשמית, של בנאלים, מונוגמים.
ואולי הבנאלים נשמע שלא טוב לי אבל דווקא טוב לי! ממש! הוא אהבת חיי. הוא כל כך מתאים לי שזה קריפי. אני לא מנסה להרשים אותו והוא עדיין מתרשם. אני הולכת לישון עם שיער רטוב וקמה כמו מפלצת והוא עדיין אומר לי שאני יפה. הוא יודע מה אני צריכה כמעט תמיד. אם הוא עושה משהו שמציק או פוגע הוא חושב על זה באמת ואז מתנצל.הוא רגיש ומקשיב ולא חושב שאני משוגעת בכלל גם כשאני כן. הוא אוהב אותי הכי הרבה שאהבו אותי בחיים. אני אוהבת אותו יותר משחשבתי שאפשרי.
הוא טוב לי אני יודעת. אבל הוא הכי בנאלי. כאילו, הוא רוצה משפחה וילדים ומשכנתא ובית בצפון איפה ששקט. הוא לא מוכן לחשוב ואמר לי מההתחלה שלעולם לא נפתח את היחסים בנינו.
אני לא... אני לא יודעת. הוא כל כך בטוח. אני כל כך לא יודעת. לא יודעת אם אי פעם ארצה את החיים שהוא מייחל להם איתי. זה דופק לי את הראש, הלחץ הזה לרצות גם. השאלה אם אי פעם זה יגיע בכלל.
אני חולמת כל הזמן שאני בוגדת בו. חצי שנה של חלומות חוזרים שכל פעם אני בוגדת בו בסיטואציה אחרת. לפעמים הוא מגלה, לפעמים אני מסתירה ואכולה ברגשי אשמה,לפעמים אני רק חושבת עליו בזמן שמישהו אחר בתוכי.
אני מרגישה רגילה. בעבודה רגילה, במערכת יחסים רגילה, בשגרה רגילה, בשעות רגילות ואני לא יודעת אם זה מחמיא לי. אני גם מרגישה מכוערת שזה משהו שלא הרגשתי שנים אבל ככה זה ואני שונאת את זה. כזאת רגילה, משעממת, משתעממת.
ואמא אומרת שהשגרה היא מבורכת ואני נשארת רגילה, כמעט בנאלית. אבל אהובה.
